קרלוס גולדברג לא איש ברזל, בשר ודם ונשמה גדולה

זה לא שרצים כל היום. יש תנועה כל היום ללא הפסק שכוללת ריצה וגם הליכה מנומנמת וגם מסע מזורז סגנון גולני. העיקר לעשות את ה- 60-70 קילומטר ביום.

כל הציוד על הגב. אוכל ל- 3-4 ימים תמיד עליך. ימים לפני המבצע יש הכרח לנסוע לנגב ולהטמין מים וקצת חטיפים כי הרי אספקה אין בנמצא. לכן זה נראה על פניו מבצע לוגיסטי ספורטיבי אקסטרים.

אבל זהו..שזה לא. או זה לא רק זה.

אין זה הדבר העיקרי שמוביל את כל המהלך.

חציית הארץ בקצב הרגלים מעוררת בך תחושות עמוקות מעורבות, שהנפש צמאה להן.

שביל ישראל נחשב בעולם בין השבילים הקשים והתובעניים ביותר, והרבה בזכות התנאים הבלתי אנושיים הנדרשים לחציית הנגב.מעבר לעניין הברור מאליו שאתה מפתח אהבה מיוחדת לכל שעל ושעל. מעבר לעובדה שעם השנים כמעט בכל מקום שאני נוסע אליו במדינה הקטנה, אני תמיד מזהה את המקום ויש לי מנגינה בלב. "כאן אני רצתי…כאן אני פסעתי..", אז מעבר לכל זה אתה רואה את ההיסטוריה וההתפתחות מתרחשת בזמן אמת מול עיניך.

לקח לי לחצות את הנגב מאילת ועד ערד במהלך שישה ימים, המחזירים אותך לתקופת ארץ בראשית. אתה נמצא לבד לגמרי מתוך ים של טבע יפה להפליא ואכזר באותה המידה. סביבה שלא סולחת על טעויות ושדורשת ממך ריכוז והתמזגות מושלמת איתה אם אתה רוצה לשרוד. חושיך מתחדדים ואתה מתנהג כמו בן אדם קדמון, מנסה לזרום ולא להילחם נגד איתני הטבע. אתה נעטף הרגשה כמו של אבות אבותינו כששהו במדבר, ואתה מרגיש בהחלט את השייכות וגאווה שאתה חוזר לבקרם בעת המודרני.

אתה נשכב לישון בלילה בכפל קרקע חשוף לשמיים, אתה מרגיש שהמדבר והשמיים בולעים אותך אל תוך לילות עם כוכבים מטורפים. והשקט, השקט הזועק.

אתה חוצה את דרך הבשׂמים, אתה עובר ליד שרידים נבטים ושרידי המצדים הרומיים ששמרו את הדרך. אני עומד בתוך המצדים הרבים ומנסה להרגיש מה הרגישו ה- 4 או 6 חיילים הרומיים שהוצבו במבנים המבודדים האלה. אני מגיע לנווה מדבר, לעין שביב או לעין עקב ואתה נפעם שבאמצע הכלום הזה יד אלוהים מוציא מים מהאדמה.

צפונה קצת יותר עולים בסיכון רב לכרבולת של המכתש הגדול, ותוך ההליכה המשופעת אתה רואה מול עיניך הפיצוץ הענק שהתרחש ושכתוצאה נוצר המכתש והקירות המשופעים. מכבפר דרג'את עולים להר העמאשה וליער יתיר דרך כביש שהרומאים בנו ועדיין נשמרות המדרגות והריצוף המקורי והוא רץ לאורך קילומטרים ורק מי שהולך בשביל ישראל מזדמן לו לצעוד עליו. ויש שם בדואים עם עדרים מבלי לדעת מי בנה את זה ואני רואה בזמן שאני מטפס להר הגבוה את העבדים של הרומאים מזיעים בבנייתו.

ממשיכים במסע בשבילים עזובים באזור לכיש ופרוזדור ירושלים ואני מדלג לי בין ערים מקראיות למסתורים של המרד הגדול ובין כפרים ערבים נטושים ומבנים של הורדוס.

לכן זה לא רק ספורט, זה מסע לתוך ההיסטוריה של הארץ ובקצב רגלים.

המראות והתגליות מתאפשרות בזכות הספורט אבל המסע לאחור בזמן, זה הדלק הראשי שמוביל את צעדיי.

לכן בהחלט התמזל מזלי שאני מסוגל לעשות דברים כאלה. מה שנשאר בסוף זו הרגשת החוויה יותר מחוויית הספורט, גם אם האחרונה זו היא שתופסת כותרות.

עשיתי מסעות גדולים מאוד. חציתי את ארה"ב לאורך 3,600 קילומטר בהרי האפאלצ'ים, הייתי בסהרה במרוקו, עשיתי כבר את שביל ישראל בריצה מצפון לדרום (הפעם רציתי להשלים את ההיפך)..ואין חוויה חזקה כמו לחוות את הארץ שלנו דרך השביל.

לגילוי נאות, לא הצלחתי לסיים את השביל. ביום ה-12 ולאחר 700 מתוך 1000 הקילומטרים, שריר בירך אמר …"עד כאן!".

זה היה 'כמעט' מבחינה ספורטיבית, אבל היה מושלם לחלוטין מבחינת חוויות הנפש.

עכשיו הגוף מתאושש מהמסע ועם לא מעט כאבים אך הטעם הדבשי של התחושות שחוויתי מתחיל למלא את חלל פי, ושלא כמו מסטיק זול, הטעם רק הולך ומשתבח!