במשרד שלהם באולמי "פאר-דור" תלויה על הקיר תמונה ענקית ומתוכה מביט בי איש שעיניו נוגות והוא חובש לראשו כובע קסקט. זה האב דוד ז"ל שכבר לפני שנים רבות הלך לעולמו, בניו דומים לו עד מאד, לא רק במראה. אני חש שרוחו עדיין נמצאת איתם, עם ארבעת הבנים: אלברט, גיורא, יוסי ואלי, בן הזקונים.
דרך ארוכה הם עשו מאז שעבדו עם אביהם בחנות האטליז הקטנה שברסקו. למרות שהם התחילו לסייע לו מגיל צעיר, הוא מעולם לא שילם להם שכר עבור עבודתם. הוא לא החסיר מהם מאומה, דאג לכל מחסורם, כל שהיו צריכים הוא להביע את מבוקשם. כבר אז הם הבינו שכדי להצליח הם צריכים ללמוד להתחלק. החנות ורווחיה הם של כולם. עובדים אומנם ביחד, אבל כל אחד מקבל מה שהוא צריך. כשביקש לפני מותו מהבנים לשנות את שם החנות "מסלמה דוד ובניו" ל"האחים סלמה" הם הבינו שהוא הותיר להם יותר מצוואה.
"לפני שנים רבות, הייתה לי דירה בשפרינצק שבה התגוררתי",
מספר השבוע אלברט הבן הבכור "בשלב מסוים קניתי בית נוסף ברחוב הרצל. לאחי יוסי לא הייתה דירה, נתתי לו את הדירה. בלי עו"ד ובלי הסכם. זה אחי, מה ששלי שלו, ככה אנחנו מאז שהיינו ילדים".
וכדי להבין איך קרה שמהקופה המשותפת שפתחו לפני יותר מעשרים שנה, כל אחד לוקח כמה שהוא צריך, בלי ויכוחים, בלי עימותים ומבלי לערב את הנשים והילדים, צריך להתחיל את הסיפור הזה מההתחלה. מטוניס הרחוקה.
כבר בטוניס היה לדוד האב קצביה. בסוף כל שבוע היו יוצאים איתו בניו לגבות את הכסף מהסוחרים. באחת מהפעמים שהגיעו לביתו של ערבי שלו היו מוכרים את הבשר הלא כשר במשך תקופה ארוכה, הפתיע אותם הגוי בתגובתו. "לא בא לי לשלם לכם, אני אשלם כשיתחשק לי".
"באותו הרגע אבי אמר לי כי מחר אני ואחותי הבכורה אסתר עולים לישראל". משחזר עכשיו אלברט איך הגיע לכפר הנוער ניצנים בגיל 15 דרך "עליית הנוער". שמונה חודשים אחר-כך הצטרפו הוריו דוד ורחל ז"ל יחד עם חמשת ילדיהם: מרים, גיורא, מרסל, יוסי, ליליאן. כאן נולד בן הזקונים אלי, הבן הצעיר שכל חייו התחלקו בין העסק המשפחתי למגרש הכדור-רגל. הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים והמוכשרים ששיחקו בקבוצת קריית-שמונה.
המשפחה עברה את כל חבלי הקליטה של אותן שנים. אלא שהחנות ששכר האב ב"רסקו", האטליז שפעל במשך שנים רבות ובו עבדו כל הבנים יחד סיפק להם פרנסה טובה, עד לפני כשנה שהם החליטו למכור אותו. גיורא שעבד עם אחיו כל השנים באטליז לא אהב כל-כך את עבודתו והוא החל לספק שירותי קייטרינג למפעלים הגדולים כגון: גיבור וחולה. כשזכה במכרז לספק אוכל למועצה האזורית גליל עליון, הוא פנה אל אחיו אלברט שעזב בינתיים לאשדוד לשוב בחזרה כדי לסייע לו. ואכן בשנים ההן הצליחו האחים לצד העבודה באטליז להגדיל את הכנסותיהם באופן כה משמעותי, שזה הזמן שמתגבשת במוחו של גיורא לרכוש את אולם החתונות הקטן על הכביש הראשי בקריית שמונה, אולם שבצידו היו גם כמה צריפים ירוקים ששימשו כבית מלון לאורחים שהגיעו לעבוד בפיתוח הגליל.
מי שיסד את מלון פאר היה פלר, הוא מכר את המלון לפדרמן אברהם ופרידה. בשנת 1983 נשלח גיורא בשם האחים לחתום על קנייתו של "מלון פאר". הוא מתקשה לזכור היום כמה הוא שילם על הרכישה, אך מדובר בהשקעה לא קטנה לאותן שנים.
"קנינו את מלון פאר ועד היום מתגוררת פרידה, 90 אלמנתו של פדרמן בבית שנמצא במתחם פאר". מספר לי גיורא.
"למרות שהבית נרכש מהם, אנו מאפשרים לפרידה לגור בבית ללא דמי שכירות". בתקופה זו כבר לא היה האב דוד בחיים. אבל הם לא שוכחים מה הוא אמר להם לפני מותו.
הוא כינס את ארבעת הבנים "הכסף, זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. הקשר בניכם, התמיכה והעזרה, זה הדבר הכי חשוב. תמיד תדאגו אחד לשני".
וכדי להדגים להם את חשיבות דבריו הוא פתח את ידו והסביר
"לאצבע אחת אין כוח". ואז הוא קימץ את ידו לאגרוף "אבל תראו את כל האצבעות יחד, יחד אתם תצליחו בכול. תשנו את שם החנות לאחים סלמה".
הם הפנימו את המסר היטב. כשאלברט זכה לפני כעשרים שנים בסכום אגדי של 120.000 לירות במפעל הפיס היה לו ברור שהכסף שייך לכולם, הוא הכניס את הכסף לקופה המשותפת של האחים. וכדי למנוע התערבות של הנשים והילדים חתמו ארבעת האחים על צוואה משותפת כי במותו של אחד מהם חלילה לא יוכלו בני משפחתו לבוא ולתבוע את הכסף בשמו.
"ובזכות ההחלטה ההיא והחינוך מההורים" אומר לי בכור הבנים אלברט "מעולם לא התגלו ויכוחים בינינו. אנחנו משפחה מגובשת שעושים הכול אחד למען השני. כשאחד מהאחים היה צריך לחתן את בנו, כל האחים נרתמים יחד לארגן למענו את האירוע מתחילתו ועד סופו. הילדים והנכדים של כולנו אוהבים אחד את השני, אהבה בלי גבולות. כל אחד לוקח מהקופה מה שהוא צריך, כשגיורא החליט לטוס לטיול לארצות הברית הוא לקח מבלי להודיע לנו. כל אחד לוקח מה שהוא צריך".
בצרפתית המילה "פאר" משמעותה אבא. הבנים הוסיפו לפאר את דוד. אבא דוד, זו הדרך שלהם לזכור את האדם שהשפיע כה רבות על חייהם, כך הם לא שוכחים לאן הם הולכים ומאיפה הם באו.
פאר דוד שינה את פניו עד מאד מאז שהם רכשו אותו. הוא הורחב ונחשב לאולם אירועים מפואר. ישנן משפחות שהתחתנו בפאר, חיתנו את ילדיהם שם, וערכו לנכדים את טקס הברית-מילה, שלושה דורות באולם אחד.
אחרית דבר
יש משהו שובה לב בהתלכדות של "האחים סלמה". מי מאיתנו לא נחשף לסיפורים על משפחות כאן ובכלל שסכסוך הירושה שלהם הביא אותם לנתק מוחלט, לשנאה תהומית כזו שהנכס המדובר נותר מיותם, כי עניינם מתנהל בבתי משפט, לפעמים מדובר בדירת 2 חדרים קטנה ועלובה.
כשמדובר בכסף אנשים פועלים לא פעם בצורה בלתי הגיונית.
ערכים כמו אחים ומשפחה אובדים. אולי הם לא זוכרים שלאצבע אחת אין כוח, כדי לנצח, צריך אגרוף…
