המדור הזה נכתב לאחר סערת שיר ה"סלפי" בפסטיגל 2014. אז הנה תקציר למי שלא היה על הפלנטה או בארץ בשבוע האחרון: מפיקי "הפסטיגל" פרסמו קליפ חדש של ההצגה החדשה שמתאר ומציג את בני הנוער והתרבות הישראלית-מערבית היום. פזמון השיר מורכב מ"אני מת על עצמי, אני מת על עצמי, מת על עצמי, אני מת על עצמי, וולאק אחי, אני מת על עצמי". בחור חכם בשם יוני ברב שחושב קצת אחרת מההורים הממהרים לחטוף כרטיסים לשורה הראשונה פרסם סרטון ביוטיוב בו הוא משווה את קליפ ה"סלפי" לשיר הנושא מהפסטיגל שלפני 30 שנה, "יד ביד", ובו הוא מעביר מחאה חשובה כנגד התרבות הקלוקלת שלנו ושל הפסטיגל הנוכחי. ברק טוען כי ההיסחפות אחר המסחור החלה בקרב דור ההורים ועברה לילדיהם. "יש לי תחושה שאנשים מתחילים להבין כמה זה ריק". לדבריו, התגובות על הסרטון היו רבות וחיוביות ברובן, גם בקרב הילדים. "יש ילדים שאומרים 'זה לא הדור שלי, אני מתבייש בזה' ויש אמהות שהודו שזה פקח להן את העיניים ושהן צריכות לחשוב שוב מה לעשות בחנוכה. הסרטון היה טריגר לתחושה שרובנו מסתובבים אתה, שהתכנים שאנחנו סופגים תחת הכותרת 'תרבות ופנאי' לא ראויים בחלקם. אולי זו קריאה ליוצרים ליצור תכנים איכותיים יותר. כמו שאפשר לחנך קהל לטראש, אפשר לחנך אותו גם לדברים איכותיים יותר". עד כאן התקציר.
האמת, שהפסטיגל אינו הבעיה האמיתית של התרבות הכללית ולכן כאשר המבקרים מוחים נגד המופע, הם מוחים נגד כלל תרבות הבידור והסלבים. כולם פתאום מוחים על אובדן התום, על כך שאין היום כמעט תוכניות טלוויזיה ומופעים לילדים מהזן של פעם.
איפה הכסף?
בשנים האחרונות יותר ויותר כספים מושקעים בחינוך, בפסיכולוגים, ביועצים חינוכיים, בתכניות העשרה למיניהן במדינת ישראל, אך בפועל התוצאות בשטח עגומות, בלשון המעטה. הרדידות, הבורות, צריכת האלכוהול שהולכת ועולה, האלימות הגוברת והמציאות מראה כי האנרגיות והמשאבים הרבים לא מניבים את הפירות המיוחלים למרות ההשקעה העצומה. אנו יודעים שיש ירידת הדורות, אבל כאן אנו עדים לא רק לירידה אלא לצניחת הדורות, באופן מהיר וחד במיוחד. שינויים בין דוריים שהתפרסו בעבר על פני 200 שנה, יכולים לקרות היום תוך 5 שנים בלבד.
באיזה דור בעבר ילדים בני 5 היו חשופים לטינופת שיש היום בטלוויזיה, כולל הפרסומות? באיזה דור בעבר נערים בני 14 היו מעבירים סרטים לא צנועים דרך הסמארטפון? באיזה דור בעבר טבעו המונים בים של וודקה, בירות ואלכוהול?
תקלידו בגוגל "אתרים לבני נוער" ותגלו את עולם הסלפי במערומיו ותיווכחו שהבעיה שורשית בהרבה יותר ממה שניתן לשער ולכן ההזדעקות של הורים רבים כלפי שיר הסלפי בפסטיגל הקרוב היא צביעות והתחסדות שאין כמותה. הרי כל הפסטיגל בעייתי כשלעצמו. כולו מורכב משירים מטופשים, כוכבי ילדים במשקל נוצה, מראות לא צנועים בעליל ומסרים שהם בדיוק ההפך מחינוך (או לכל הפחות, מניעת הרס הילד). ההורים שבעצמם רודפים אחרי לייקים ומחמאות טיפשיות בפייסבוק שואלים את עצמם איך הגענו לזה ואיך ניתן למנוע את זה? חלקנו חושבים שאם נוציא את הטלוויזיה מהחדר של הילד, כדי שכל בני המשפחה תשב יחד לראות את גמר הריאליטי בסלון יפתור את הבעיה, אך בפועל אנחנו רק נותנים תעודת כשרות לשרץ, כשאנחנו בעצמנו מעודדים את הנוער לבצע את הרעיונות שעומדים מאחורי מוחם הסוער של הקופירייטרים.
זה מזכיר את האח הגדול בן ה-18 שמבלה במסיבות וסובב סביב עשרות בנות נוער מבולבלות, אך טוען "אם אני אראה את אחותי הקטנה בת 15 עם בן, אני הורג אותו ואותה". שומו שמיים, אך זו המראה של עצמנו.
יש גם הורים שלא ממש נבהלים מתרבות הסלפי, משום שהם מודים בפה מלא שהם חלק ממנה. כך למשל כתבה רויטל תורג'מן, כתבת באתר NRG: "אני באייפון כל היום, אתם לא? כשאני לוקחת את הילדים לביקור ערכי ורם מעלה בקונצרט של הפילהרמונית אני אצטלם איתם בסלפי משפחתי עם הקונטרבס, נכון? כשאני מדברת איתם אני לא קוראת להם "מותק"? משתמשת במילים כמו "עפה על עצמי", אז מה הפלא? ומה הזעזוע המוסרני העמוק משיר הסלפי? אפשר לחשוב. למה להאשים את מי שבסך הכל מעלה על הבמה את היומיום של כולנו?".
לעומתה, העיתונאית (המוכשרת והחביבה) סיון רהב מאיר כתבה בטורה האישי: "עצומת ההורים החדשה נגד פסטיגל 2014 הזכירה השבוע שאפשר להיאבק גם נגד הזבל שמאכילים אותנו המפרסמים והחברות הגדולות. "שיר הסלפי" המטופש שהוצג כהמנון הפסטיגל השנה, ובו הפזמון "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי" היה כנראה השיא שגרם לרבים לקרוא להחרמת האירוע. אם אכפת לנו מאיכות המזון שנכנסת לגופם של ילדינו, הם הסבירו, צריך להיות אכפת לנו גם מאיכות המזון התרבותי שנכנס למוחם. זה אפילו חשוב יותר מעוד שקל על קוטג' או מילקי".
תשפטו אתם מי מהעיתונאיות מאכילות את ילדיהם וקוראיהם בהיגיון בריא, ומי בפוזות סלפי.
לסיום נביא ציטוט של שר החינוך שי פירון "אני שמח על המעורבות ההורית הערה מסביב לקליפ המדובר. האחריות היא גם עלינו המבוגרים המורים, המדריכים, ההורים. עלינו להציב את הגבולות, להקפיד לשמור על ערכים אנושיים חשובים על אף השינויים בעולם בו אנו חיים. בואו נדבר ונחשוב אחרת, נעצב תרבות מאוזנת יותר ועל פיה נחנך את ילדינו, כותבי השירים כבר יתאימו את עצמם למציאות החדשה".
אז הנה לסיום השיר במלואו, אולי ב-2030, עוד ילמדו אותו לבגרות בשיעורי ספרות:
"קניתי טלפון חדש משהו דנדש מותק
מצלם אותי בפוזות, יש לך עותק מותק
מותק, תנסי, החיים שלי זה סלפי
אפילו במטבח יש מזכרת של השפית
יד אחת למעלה, עכשיו מול הראי
נוציא את הלשון, וזה מה-זה אמיתי
נצלם צ'יק-צ'יק, איזה חיוך כיפי
תודה רבה למאמי שלימדה אותי ת'סלפי
אני מת על עצמי, מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי
אני מת על עצמי…
אני תופסת טוש-טוש ודופקת קשקוש
מוציאה ת'מצלמה ומעלה את זה לאינסטוש
אפילו בבת-מצווש מצטלמת כמו בובה
רוקדת עם כולם ולצלם עושה 'מווואה'
הצטלמתי כמו ברבי, והנוף יצא פצצה
יש יותר ממאה לייקים כי זה קל להפצה
בטיול שנתי קופץ עם המימייה ביד
אפילו המורה נדחפת לי לסלפי מהצד
אני מת על עצמי, מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי
אני מת על עצמי".…"
(מילים ולחן: רולי אייזן).
