כל חג שעובר הוא הזדמנות מצוינת לחגוג, לפגוש חברים, משפחה, לאכול טוב והכי חשוב, לשמוח. לכל חג בלוח השנה היהודי יש את המהות וההתבוננות שלו, המאורע שמלווה אותו, וכן גם את חשבון הנפש שהוא מביא איתו. מי שמתעמק מעט במהות החג בסיבות ובנסיבות שהוא הופיע דווקא בתאריך שנקבע, יוכל לגלות בקלות כי יש לו משמעות עמוקה מאוד בצביון התרבותי שלנו כעם יהודי, בין אם זה חג מקראי כמו פסח, שבועות, סוכות, כיפור וכו', או חג אזרחי-יהודי, כמו "ל"ג בעומר", ט"ו בשבט, יום ירושלים וכו'. בפסח, ניתן לעשות חשבון נפש ולהביט בחמץ שבליבנו ולנסות לנקות אותו, בסוכות צריך להביט בסוכה ולקבל פרספקטיבה ברורה לגבי אופי וקיום העולם הזמני, וכך גם בט"ו בשבט (על תהליך הנטיעה ועד גדילת פירות) ובכל מועד אחר ניתן להגיע ולגלות את הפנימיות וההשפעה שלו עלינו ועל חשבון הנפש אותו אנחנו יכולים להפיק ממנו.
בימים האלה סובבים אותנו ארבעה ימים לאומיים מיוחדים, יום השואה, הזיכרון, העצמאות וירושלים מהם ניתן להפיק המון, אם רק נרצה. ננסה להתמקד ביום העצמאות וננסה לגלף ממנו את הקליפות שהתרבות יצרה מסביבו, ואולי אף נצליח להגיע למהות ולחשבון הנפש שאפשר להפיק ממנו.
תחשבו לעצמכם 2,000 שנים עם שלם היה מפורד ומפוזר בגלות. 2000 שנים!
2,000 שנים של געגוע, כמיהה, רצון עז, שמירה על המורשת, הזהות והתרבות, געגועים, חלומות, אכזבות, שואות, ניסיונות ומה לא?! והנה הגענו לארץ המובטחת. הדבר המתבקש הוא איחוד ואחדות בין כל קצוות הארץ שהגיעו מכל קצוות העולם. אך למרות האופטימיות, המציאות בה התרבויות השונות מהן הורינו הגיעו גרמו לריחוק, אפליה, ולעיתים ניקור בין מחוזות. ההבדל בין צבעים, עדות, סוגי התיישבות ואמונות הצליחו להפריד בין חלקנו, עד שלפעמים חלקנו בטוחים שהסכנה הגדולה ביותר, נמצאת ממש כאן בין גדרות הרחוב ובין הפרדת הישובים.
זו המציאות נכון להיום, אך החוכמה היא לא לטבוע בספינה ולאטום במסכנות את החדר שלך, אלא לנסות להציל ולהינצל מטביעה כללית. כל אדם יודע בליבו את מי הוא לא מחבב בציבור, ולמה. אך אם אותו חרדי יחשוב לוּ היה נולד למשפחה חילונית מהקיבוץ, ולא היה מתחנך היכן שהוריו הכתיבו לו, כיצד היה מתנהג ואיך היו נראים חייו, וכן להיפך. אנחנו חיים בסטאטוס הקיים כי המציאות הביאה אותנו לכך, ולא כי באמת בחרנו. אם אדם ינסה להסיר מעליו את המשקפיים שלו המראים לו את המציאות בצבעים אחרים, הוא יגלה עם נפלא, עם מיוחד, עם סגולה אמיתי, שכל אחד בסה"כ מאמין בדרכו, ולכן מתנהג כפי שהוא מתנהג, ובטח שלא רוצה להכעיס ולפגוע באף אחד. הרי אף אחד מאיתנו לא מסתובב ברחוב וכועס על אנשים שלא נראים ומתלבשים כמותו, אחרת היה כאן נורא משעמם. אז לכן כמו שפרצופנו שונים, כך גם דעותינו, אמונתנו ודרכינו שונות, וזה לגיטימי ומקובל.
הבעיה בנו, בכל בני האדם (לא רק בארץ), היא שאנחנו או-או. זאת אומרת או אוהבים, או שונאים, הוא מעריצים או מתעבים. אנחנו חייבים לקחת צד והחלטה בנושא, אחרת אנחנו פרווה, וזה ממש לא לעניין להיות פרווה. כמה באמת חשבו לעצמם שבפרשת סא"ל שלום אייזנר, אינם באמת יכולים להכריע ולקבל דעה, שכן ברור שהייתה כאן התגרות, וכן התיעוד המצולם הוא בסך הכל חלק קטן וערוך מכל מה שאירע במקום, ולכן איננו נוקטים שום צד בנושא? זו הבעיה שלנו, אנחנו או בית"ר או הפועל או מכבי. ראיתם פעם מישהו שהוא אוהד גם וגם? זאת הבעיה שלנו כבני אדם קשה לנו להשלים ולאהוב את מה שאנחנו לא! אבל זו בדיוק הבעיה, שבתור עם אחד, יחיד ומיוחד אנחנו חייבים לקבל ולאהוב אהבה אמיתית וכנה אחד את השני, כי אחרת יד שמאל תכה את יד ימין במדינה שלנו שמשולה כאן לגוף קטן שמסביבו עשרות חיות רעות שמנסות להלחם בו. אם הוא יקדיש את כל כוחו במאבק בין הידיים והרגליים, אותן חיות יוכלו בקלות לנצח אותו.
עוד נקודה חשובה שצריך לציין היא את המקורות המשפיעים עלינו. במציאות התקשורתית של היום "כתבה טובה" היא סקופ רכילותי, ידיעה פוגענית או ציטוט מלא בלשון הרע ושנאה. את מזג האוויר שומרים רק לסוף. אותה תקשורת שיצרה בעצמה מפלצת הרסנית לא תוכל בעצמה להשתחרר מכבלי הברזל ומרף הגירוי אליו אותנו היא הרגילה, שכן אדם מחפש בעיתונות ובטלוויזיה רק דברים שיעוררו את סף הרגש שלו. קחו למשל את נתן זהבי, אותו הזכרנו מספר פעמים במדור. יש לו תוכנית יומית ברדיו בה הוא מתרעם על כל העולם, מקלל ומגדף את כל מי שלא נראה לו, ולא הולך על פי האידיליות שלו. ומה התוצאה? אדם יושב במהלך נסיעה שומע את כל הרע הזה, ופתאום כשמישהו חורק בבלימה פתאומית, הוא שולח לעברו מילים גסות ומיותרות, כי הוא עדיין תחת האווירה. לזה קוראים השפעה.
לכן, קוראים יקרים, יום העצמאות זה בדיוק הזמן לחשבון נפש לאומי, להעצמה של אהבת הבריות ולאחדות כוללת. עשו לעצמכם חשבון נפש ותזכרו שהמנגל הכי טוב מכיל את כל סוגי הבשר, בכל הטעמים ובכל הסוגים. כך גם עם ישראל, כולנו שונים, אבל שייכים לאותו עם. חג שמח.
אחרי מות-קדושים
ניצול הזמן
בפרשתנו כתוב: "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי…"וחי בהם".
החפץ חיים בהקדמתו לספרו "משנה ברורה", מבאר שמשמעות דברי תרגום אונקלוס "בחיי עלמא" היא ששמירת החוקים ולימוד התורה מהווים הכנה לחיי העולם הבא, ותפקידנו לנצל שהותנו בעולם הזה כדי לזכות בחיי נצח בעולם הבא, כך אנו מתפללים בכל יום בתפילת שחרית "וחיי עולם נתן בתוכנו". החפץ חיים היה מעורר את לב שומעיו על חשיבות של לימוד התורה כל רגע ללא איבוד זמן. מסופר שפעם חלה רבי נפתלי גרופ זצ"ל. מחלתו החריפה מאוד. בני הישיבה בראדין התעוררו לתרום זכויות של לימוד לרפואתו. הם פנו גם אל רבם הנערץ "החפץ חיים", בבקשה שיתרום שעות לימוד לרפואת הרב. הם ידעו שבקשתם תענה בחיוב מכוון שהחפץ חיים אוהב את הרב החולה באהבת נפש ממש. החפץ חיים הרהר ארוכות, ולבסוף החליט ואמר שהוא תורם דקה אחת. השומעים תמהו, ולכן המשיך החפץ חיים ואמר: "אין לכם מושג מה רב ערכה של דקת לימוד אחת, ואת כל השכר העצום הזה אני תורם לרפואתו".
נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400 שקלים. ובסופו של יום, כל שקל שלא נוצל במשך היום, נמחק. היתרה אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל, כמובן. לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו: זמן. מדי בוקר אנו מזוכים ב-86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה, הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט. בכל יום נפתח החשבון מחדש. כי בכל לילה מה שנותר, נמחק.
