אודה על האמת, אחד הדברים הקשים עליי בימים אלו היא הכתיבה. הכתיבה על המציאות, הכתיבה על מה ועל מי שאנחנו, כעם. כיחידים.
…ואז ניצתת בי התשוקה להביא לידי ביטוי את מה שאני חייב להביא לידי ביטוי בימים אלו את האמת, המציאות כפי שאויבנו מנסים להלביש במלבושים של שקר וכזב.
העבר, הוא היסוד והבסיס להווה ולעתיד. וזה לא חדש. אולם, בימים שהשמיים מתקדרים בענני שנאה ומלחמה, הדברים נראים שונים. מוזרים.
מה שקורה בעזה זו מלחמה ולא שום דבר אחר, ובטח לא 'מבצע'. זו מלחמה-מלחמה על החיים ועל המוות. חיילים נהרגים. אזרחים תמימים שכל 'חטאם' יהדותם, נהרגים. נרצחים. במלחמה הנוכחית אנו עדים למשהו שלא היה אפילו במלחמת לבנון השנייה. אחדות ואהבה בין חלקי עם ישראל. התאים הבריאים בגוף האומה פורחים. עזרה הדדית, התחשבות ותמיכה מאפיינים את המלחמה הזאת לאורכה ורוחבה של המדינה כולה. נכון, יש גם את התאים החולים (אין לי מילה אחרת) המביאים לידי ביטוי את אבותיהם לאורך ההיסטוריה היהודית
אין לי חשק לדבר, אבל הם ראויים ל'תשומת' לב מסוימת מצד הבושה והכעס. כיצד יכול בן אדם, תושב במדינת ישראל להיות עד לניסיונות הרצח הבלתי פוסקים מצד החמאס, ועוד להביע איזושהי אהדה/תמיכה/הבנה למעשיהם הרצחניים? כיצד פועל מנגנון הצדק במוחם של אלה מבני עמנו הנותנים את קולם בתמיכה בצד החמאסי? אני שובר את הראש ומנסה למצוא נקודה כלשהי בה אוכל להיאחז כדי להבין את מניעיהם, ולא מצליח. בשלב הזה מתייחס אליהם כחולים.
לצד החולי הפנימי אצלנו, שוב מתגלה פרצופם האמיתי של אלו מבין ערביי ישראל האוכלים ושותים מטוּבה של המדינה הדמוקרטית, מנצלים את לשד עצמותיה וביום פקודה שולפים את השברייה ונועצים אותה בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית. התופעה בה יוצאים צעירים רעולי פנים ועושים פוגרומים בכבישים ובשכונות יהודיות חייבת להיפסק. לא יתכן שאותו ערבי-ישראלי נהנה מחופש לו אתה ואני זוכים במרחב הציבורי, יעטה חולצה או מסכה על פניו, יצא לכביש ויידה אבנים ובקבוקי תבעירה לעבר יהודים. בעניין הזה חייבת הכנסת לחוקק חוק שבהפגנות בעלי אופי לאומני כל מי שרעול פנים לא יזכה להגנת החוק כמפגין אלא כטרוריסט וייעצר גם בדרך אלימה. המסכות על פניהם של ה'מפגינים' והתנהגותם הקטלנית אינה יכולה להמשיך תחת הגנת הדמוקרטיה.
ביחסי יהודים ערבים כקבוצות לאום, חייבת להיערך חשיבה מחודשת לאור ההתנהגות האלימה ולעיתים קטלנית של הצד הערבי.
המלחמה הזאת נכפתה עלינו, ועלינו להמשיכה אך ורק לאור האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי הוא מיגור והוצאה מכלל פעולה של המנהרות. המנהרות הן גולם שיצרה ישראל בהתנהלותה הטיפשית ובמו ידיה סיפקה מלט, ברזל וחומרי בניין לבנייתם של המנהרות.
חברים יקרים, שוב נפילה כואבת של המודיעין ומנתחי המידע. שוב הקונצפציה מנצחת את המציאות וטופחת לנו על הפנים. ושוב מחיר דמים שהיה אפשר למזער אילו…
בזמן כתיבת שורות אלה עדיין אין הפסקת אש, אבל 'ידידי' ישראל כבר מסתובבים בין הרגליים ועושים כל מאמץ להציל את החמאס. שוב קרי (שחושב שהוא ג'ון ווין מהמערבונים) מנסה להלביש את החשיבה והאסטרטגיה המערבית על רוצחים בדם קר שתורתם ואמונתם ניזונה משנאה בלתי נשלטת ומרצח אכזרי של כל מי שאינו משלהם, כולל מבני עמם.
עם חמאס מדברים אך ורק בשפה המובנת להם, אש מטוסים, טנקים ונשק אישי של חיילנו. אל תנסו לחפש חלופה כי היא לא קיימת. לא אצלנו, אצל החמאס.
'אנשי רוח' ו'אינטלקטואלים'
זו אחת מן הסוגיות הכואבות והמאכזבות. אצל הערבים במצרים ובירדן, הקבוצות האלה הם חוד החנית נגד כל התקרבות או שלום עם ישראל, איתנו. בכל הזדמנות הם הראשונים לתקוף אותנו בארסיות. ואצלנו?! בדיוק הפוך (לא כולם). אנשי 'תרבות' דוגמת שחקנים וסופרים: גילה אלמגור, אורנה בנאי, משה איבגי, הסופר אתגר קרת ושירה גפן יהיו הראשונים להבין את האויב החמאסי, לדאוג לו ולבזות ולפגוע במדינת ישראל וחיילי צה"ל, שבין היתר מגינים גם עליהם. התופעה הבזויה הזאת חייבת להיות מטופלת על ידי הרחקתם מן המחנה אם באי צפייה בהצגותיהם ומופעיהם או בהתעלמות מהם.
ובתקשורת צריך לשים סייגים להתנהלות הפרועה של חלק מהמגישים, הפרשנים והכתבים. איני אומר חלילה להגביל את כושר התמרון המקצועי שלהם, אלא להגדיר שוב את המותר והאסור במהלך לחימה.
מנהיגות
המנהיגות החמאסית ובראשה חאלד משעל ראוי שתעבור מן העולם ובדרך כלל ניסיון משלוח שני מצליח אחרי הכישלון ההוא. איני מקבל את האמירה "יחסלו אותו, לך תדע מי יבוא במקומו". האוטוריטה והמנהיגות אצל כנופיות טרור נובעת קודם כל מאישיותו של העומד בראש. יש מסביבו כנופיה שלטת הנתונה למרותו ורק למרותו. חיסולו הוא המעשה הנחוץ במלחמה מן הסוג הזה. חבל שממשלת ישראל לא מודיעה שמשעאל, הנייה ודאף מבוקשים, חיים או מתים. ברגע שהחבורה הזאת תהיה עסוקה בהישרדותה-שלה, ממילא פעילותה בלדחוף אחרים יקטן. עניין של פיסיקה.
זה באשר לחמאס.
נתניהו, יעלון וגנץ
….להבדיל אלף אלפי הבדלות ממנהיגדי החמאס, זכה עם ישראל למנהיגות אחרת אצלנו. בראש ובראשונה בראש ממשלה בנימין נתניהו המוביל את המהלכים בצורה מדודה ומופתית. לידו נמצאים שר ביטחון ורמטכ"ל התורמים כל אחד בתחומו להצלחת פעילות צה"ל וכוחות הביטחון. בשלב הזה אין מה להוסיף.
אחרונים חביבים ואהובים – חיילי צבא הגנה לישראל
כאן אני ממליץ למי שלא יודע מה זאת אהבת אמת, לפרושׁ כי זה הולך להיות מתוק (לא דביק).
זכה עם ישראל לדור בנים ובנות החדור בידע וערכים על למה הוא כאן ומה האלטרנטיבות אם הוא לא יהיה חזק ומוסרי.
שני הדברים הללו הם פרי של חינוך ודוגמא אישית של דור האבות. החיילים של היום ינקו ממורשת סביהם והוריהם ואחיהם הבוגרים. הייתה להם דוגמא אשית ומופת חי שהלך לפניהם והראה להם את הדרך. איזה סיפוק וכבוד לראות את הנערים שבגרו באחת והיו לאנשים שביטחון ישראל מוטל על כתפיהם. דור הבנים והבנות הנוכחי מלמד אותנו ההורים מה זאת אהבה, מה זאת חברות ומה זאת הקרבה.
בנחישות יוצאים החיילים לקרבות המרים מתוך ידיעה שזוהי להם הדרך האחרונה. הם יודעים שאם הם לא יהיו שם רוצחי החמאס עלולים לצאת מתחת האדמה ללב ליבו של בית ילדים, גן ילדים או חדר אוכל הומה אזרחים ישראלים-יהודים ולטבוח בהם בהמוניהם. זאת לא הגזמה, זה תסריט אימים שיכול לקרות בכל רגע.
הברירות קשות. מחד, להתפשר ולהגיע להסכמות עם השטן להפסקת אש בתיווך המלאך קרי והמלאך קי-מון או להמשיך במלוא העוז להשלמת משימת ניטרול המנהרות.
שבענו די והותר מנסיגות והפסקת הקרב מול המחבלים בצורותיהם השונות לפני סיום המשימה. הפעם יש לקוות שצה"ל ימלא את המשימה עד תומה. לעצור עכשיו זה כמו להפסיק לקחת אנטיביוטיקה באמצע. לא רק שלא נרפאים, אלא המיקרובים מתרבים ומסוכנים יותר.
