בתיה פרוחי זכרה לברכה הלכה לעולמה השבוע. עם לכתה נעקרה עוד אבן מחומת זיכרונות הילדות והבגרות שלנו. בתיה הייתה לי כאימא, לצד אימי הביולוגית, ומתוך בחירה. החיים המשותפים בחלסה, לימים קריית יוסף וקריית שמונה, יצרו מארג של חוויות שמלוות אותנו עד היום. אישה חכמה הייתה בתיה, חוכמה שנרכשה מהתבוננות פנורמית על החיים והסביבה. שלוש מאות ושישים מעלות והיא במרכז כְּצוֹפָה. חוכמתה וְטוּב ליבה של בתיה באו לידי ביטוי בעצות שפיזרה בנדיבות לכל מי שביקש, רצה לשמוע. לא היה לה מערך שיעור ובטח לא מפקחת שהפתיעה אותה, נהפוך הוא, בתיה הפתיעה את המפקחות והמפקחים, את אלה שחשבו שתעודה בחינוך, פסיכולוגיה או כל מקצוע אקדמי אחר 'עושה אותם לחכמים'.
…בתיה 'סוגרת את הבסטה' של דור האימהות סבתות שלנו. כאימא, הניקה זאת את ילדיה של האחרת. יציאה לשהות ממושכת מהבית לא היוותה בעיה גם כאשר היו לך תינוק. 'בתיה חנום, תניקי את הילד בשעה עשר בערך, כי אני הולכת לקניות', הייתה אימי אומרת לבתיה, וכך בתיה הייתה אומרת לאימי 'רחל חנום, אני יוצאת לשוק, הילדה צריכה 'לאכול' בשעה תשע'. זהו, לא 'סימילק' לא 'מטרנה', חלב-אם חמים וטעים לילדים הרכים.
ומה עושים ב'יום כביסה'? בימים שמכונות כביסה אפילו לא היו חלום. היה ה'מעיין הכורדי', אליו נקבצו נשות השכונה ליום הכביסה השבועי.
את המים חיממו בעזרת עצים יבשים מתחת לפיילה גדולה, והסכנה לילדים הייתה מוחשית ומידית.
ביום הכביסה, כדי להרחיק את הילדים מהסכנה ושלא יסתובבו 'בין הרגליים', היה קוד בין האימהות. 'תלך לדודה שרה ותגיד שאימא מבקשת נוחוד (חומוס)'. כאשר ביקש הילד 'נוחוד', ידעה הדודה שרה שעליה להעסיק את הילד עד אשר חברתה תסיים את הכביסה והסכנה תחלוף, ורק אז הילד 'שוחרר' לביתו.
כאשר התבגרנו זכינו לשיעורים לחיים מהאישה הנפלאה הזאת. בתקופה הראשונה לאחר הנישואים, עברנו כמו רוב הזוגות הנורמטיביים משברי זהות ויחסי גומלין מול בן/בת הזוג.
כאשר היה מגיע אליה אחד מבני הזוג לקבל תמיכתה מול בן/ת זוגו במריבה על מה בכך, בתיה הייתה שואלת אותו 'תגיד, כאשר התנשקתם וכייפתם, באתם אליי?! לא, נכון?! אז עכשיו שאתם 'רבים' תסדרו לבד. וזה עבד. הזוג הבין את הרמז והשלום והשלווה חזרו לשכון ביניהם.
פעם שאלה אותי 'תגיד הרצל, איך יודעים מי חבר אמיתי ומי חבר מזויף?' עניתי 'איך, דודה?'. 'חבר אמיתי אומר לך בזמן אמת 'תיזהר, יש בור לפניך'. 'וחבר מזויף?' שאלתי 'החבר המזויף יגיד לך 'אח, רציתי להגיד לך שיש בור לפניך', אחרי שנפלת לתוכו…'.
בשנות החורף לחייה היינו נפגשים בדרכנו לבית הכנסת, בתיה ואחותה הגדולה מורוורי לבית הכנסת 'יוסף הצדיק' ועבדכם ל'יד לאחים'. שתי אחיות עטופות במטפחות סבתא הקשורות מתחת לסנטר להאדרת צניעותן, ואנוכי עם הטלית ביד 'שבת שלום' הייתי קורא בשמחה, מנשקן על ראשן, מקבל את מנת הברכות, וממשיך לעבוד את בוראי והן את בוראנו.
…זאת הייתה בתיה זכרה לברכה. על אובדן חוכמת החיים, המבט המנחם שידעה להעניק לכל אחד בכל מצב, פניני הלשון, והמבטים עם המימיקה המיוחדת כאילו ואומרת 'תפסיק לעבוד עלי…'.
אנחנו לא עובדים עליך, דודה בתיה… אנחנו מתגעגעים למה שלא נוכל לקבל עוד…
יהי זכרך ברוך.
הרצל בן אשר.
