בשבוע שעבר עשינו מעשה והחלטנו לנסוע ללב המפרץ לראות סרט ב"יס פלנט". הגענו שמחים ומופתעים לקניון, שפעם לפני כמה וכמה שנים היה כמעט על סף חורבן, כשבאמצע שלו עמד בסבלנות והוצג לו טיל סקאד שנפל שם במלחמת המפרץ.
כיאה למישהי שהפייסבוק שלה לא עבד שלושה ימים, פספסתי בנחת את כל תקרית ה"ערסים לייט" שדוברה, הושמעה, שנעשו עליה כתבות והשמיעו עליה שמועות, שהספיקה לעבור גלגולי חיים רבים עד שנזכרתי סתם לבדוק מה קורה בעולם וגיליתי שקורה הרבה.
את הפסטיגל הראשון (והאחרון שלי) ראיתי בקולנוע שניר, בזמנים שהיו בדיעבד דמדומי חייו. ישבתי מוקסמת ונפעמת מול הפלא הזה שהתגבש מולי, מה שהיה עד עכשיו נחלת הטלויזיה, קרם עור וגידים למציאות שהיה אפשר לגעת בה
נראה לי שהשבוע עברתי הצפה ולאו דווקא מטיפות הגשם שביקרו אותנו. הצפה במידע מיותר ומעיק בפרשת הזמר המזרחי שחשוד ביחסים עם קטינות, ועוד כמה האשמות, זמרים וספיחים.
השבוע מצאנו עצמנו מביטים על שני קצוות שונים של החברה הישראלית בעודם נפרדים מדמות משמעותית, מנציחים את זכרה ומנסים להשאיר את רוחה שרירה וקיימת. יום האבל הלאומי על הירצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, צוין השנה בקרבה לסיום שבעת ימי האבל על מותו של המרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל
עכשיו, אחרי שכל החופשים הגדולים נגמרו, הסופגניות בפתח, הקרמבו כבר בשיאו, ובתי הספר חזרו לשגרה, אפשר סוף סוף לדבר קצת על האנשים שתורמים לעיצוב חיינו וחיי הדור הבא, המורים. הרבה פעמים כשאני שומעת כל מיני טרוניות על איכות החינוך ומצב ההשכלה בארץ, אני בודקת עם עצמי פנימה ומרגישה ברת מזל
יהודי, ערבי-מוסלמי, נוצרי ונזירה הולכים ברחוב. לא, זאת לא התחלה של בדיחה, זאת המציאות במדינה שלנו. מדינה רוויה בקונפליקטים, דעות, קצוות, התלהמות. אבל בסופו של דבר כולם חיים יחד, ולרוב בסוג של שקט
לימי כיפור יש חיים מיוחדים משלהם. יש שמבלים בבית הכנסת, יש שמשקיעים עצמם בקריאה, יש את הצועדים ברחובות שנהנים מזה שאפשר ללכת על הכביש, מגיעים בסוף למד"א כדי לראות את כל מי שלא פגשו מיום כיפור שעבר.
ראש השנה במובן כלשהו קצת מזכיר יומולדת. התרגשות לקראת השנה שתבוא, סיכום ביניים של מה השגנו ופנינו לאן, הבטחות והחלטות וחשבון נפש בתחום כזה ואחר. אכן כזה הוא ראש השנה, חג של התחלות חדשות והסתכלות לעתיד. אבל בואו נודה על האמת.
מזל טוב! יש לי יומולדת! כן אני מיחידי הסגולה שנולדו בתקופה הכי מעיקה בשנה. שלהי החופש הגדול, כשכולם כבר עייפים, רצוצים ושבעים מכל דקת חופש, ומתפללים שתתחיל כבר שנת הלימודים. שלהי הקיץ, כשמועקת החום כבר הופכת בלתי נסבלת ומצפים בלבב פנימה שתרד עלינו איזה טיפת גשם. בקיצור, שלהי הסבלנות בואכה חגי תשרי
מן הראוי היה אולי שאזכיר כאן את יום האהבה, את לידתו של יורש העצר הבריטי, את החום הבלתי נסבל והחופש הגדול. אבל את כל אלה אשאיר לאחר כבוד לפעמים אחרות או לאנשים אחרים. הפעם השעה דוחקת וכבר מתחילים להרגיש את תעמולת הבחירות לראשות העיר, ופה ושם אני מוצאת את עצמי בשיחות סלון במי עדיף לבחור.
השבוע הצטיינו בעיקר בשכחה. שכחנו שהקיץ הקודם היה חם באותה המידה, שכחנו ילדים במכוניות, שכחנו שההיסטוריה באה ללמדנו כמה דברים, למקרה ששכחנו. הימים ימי אבלות על חורבן ושנאת חינם. ודווקא בימים אלו זה נעשה צורם יותר ויותר להיתקל באנשים שחושבים שיש להם מונופול על החוכמה.
לפעמים רגילים כל כך לחיות בתוך מציאות מסוימת, שהדרך היחידה להבין שיש יותר טוב, זה כשבאמת מגיע משהו יותר טוב, ואז אתה תוהה עם עצמך 'למה לעזאזל חיית ככה עד עכשיו'.
אני מודה, הופתעתי. לא הכרתי אישית את אלעד ארליך, אבל בעיר כמו שלנו מכירים כמעט את כולם, אם לא ממש מקרוב אז טיפה מרחוק, ממסדרונות התיכון, מהמשפחה, מהסיפורים.
לא יאמן כמה תלאות עוברת האישה המודרנית ולוּ רק כדי לחוש את המילה שיוויון בנפשה. לא סוד הוא שאולי הזמנים השתנו, נשים עובדות ומפרנסות, נמצאות במוקדי כוח, ועדיין שכבה שלמה של גברים ואף נשים מאמינים בכל הווייתם שלהיות אישה משמע נחיתות. נחיתות שכלית או מנטלית במקרה הגרוע, אך ברוב המקרים נחיתות בזכויות ובמעמד...