הידיעה על מותו הכתה אותי בהלם, כנראה כמו גם את שאר משפחת קריית שמונה. חיים שנגדעים באיבם תמיד מעוררים תחושת "חבל" ו"מיותר", אך לכתו של אדם שהיה חלק מחוטי המרקם העדין של העיר הזאת, אפשר לומר כמעט חלק מהמשפחה, צובטים נים של עצבות, על חיים שהיו ונעלמו בשבריר השניה, על אהבה שנקטעה, על אובדן והפסד ועל אפסותנו בעולם. לא הכרתי אישית את אלעד ארליך, אבל ההספדים שנשמעים והשיחות לא משאירות מקום לספק, איבדנו איש איכותי וייחודי. הידיעה הזאת לפתה את כולנו בדיוק באמצע הנשמה, ועדות לכך היא ענן האבל שנפל על העיר, וההדים מבחוץ של בני העיר ששמעו על מותו.
אין זה מקומי להספיד לו מאחר ולא הכרתי אותו היטב. רבים כמוני שהכירו אותו מרחוק חשים את האובדן, מתוקף היותנו מאותה הקהילה. בצפון שלנו צומחים דורות של אנשים משכמם ומעלה, איכותיים, בעלי ערכים ונשמה ענקית, חלקם יוצאים אל העולם לחיות את חייהם, חלקם נשארים באזור לתרום את חלקם ולגדל פה את הדור הבא. אם כך ואם כך תמיד אנחנו מרגישים ש"הם משלנו", לא משנה לפני כמה שנים הם עזבו. כשאחד "משלנו", עם חיים שלמים של עשייה לפניו, פתאום אובד, יש תחושה שמישהו גונב מאיתנו, וגונב את הדברים שעושים אותנו טובים יותר, את האנשים שגורמים לנו להרגיש ראויים יותר מעצם היותם.
כל אחד ודאי לוקח את האבל למקום הפרטי שלו. אצלי בראש מהדהד המשפט "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים למעלה צוחק", שמתאר כמעט בציניות עד כמה אי אפשר לדעת מה ילד יום ולאן החיים ייקחו אותך. אבל זהו טבעו של אדם לבקש לו את העתיד, להסתכל קדימה ולשאוף. וברגעים כאלה אנחנו צריכים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו איזה עתיד אנחנו רוצים להעניק לעצמנו ולילדנו, איך נשפר ולוּ במשהו קטן את המחר, איך נהפוך את השהות שלנו פה למשהו בעל ערך, כמו שאלעד ז"ל עשה.
תנחומים למשפחה.
