היום ה-30 בנובמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

האח שאינו נוכח

עשרה ימים, אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, הצליחו כל האחים של משפחת מלול, להתקשר לאימם סימי ז"ל ולהודיע לה, שהם בריאים ושלמים. סימי, שאיבדה את בעלה יעקוב שש שנים לפני כן, הסתגרה בתוך עצמה, והייתה שבורה לחלוטין. אחרי עשרה לילות של דאגה, לילות ללא שינה. שבהם היא כמעט ולא עצמה עין מדאגה ל-11 הבנים שעזבו את הבית, מיד עם קבלת צו 8, היחיד שעדיין לא התקשר היה מומי. היא חשה שאולי מסתירים ממנה משהו.

מומי שירת בחטיבה 9, בגדוד שריון 377, תחת פיקודו של המח"ט מוטקה בן פורת. כשפרצה המלחמה, התכנסו חברי פלוגתו בבסיס כורדאני, ומשם הם נסעו עם השרמנים לכיוון רמת הגולן, כדי לבלום את ההתקפה הסורית. מומי הבן השלישי במשפחת מלול, נחשב ללוחם מנוסה. במלחמת ששת הימים, הוא אף זכה לקבל צל"ש, כאשר הטנק שבו נהג עלה באש, מומי לא איבד אז את עשתונותיו, הוא פתח את פתחי החירום, ובכך הציל את כל צוות הטנק שהיה איתו.

אבל, מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה שונה. מלחמה ששינתה את פני החברה הישראלית, בעקבות המלחמה קמו תנועות מחאה שדרשו את התפטרות הממשלה. זו מינתה את "ועדת אגרנט" שתחקור איפה טעינו. מאוחר יותר התברר, כי הפלוגה של מומי, כמו פלוגות נוספות, התייצבו למלחמה עם מעט תחמושת ואינספור קלקולים. תשעה ימים רצופים, נלחמו מומי וארבעת חבריו לטנק. ב"תל ענתר" נתקל הטנק של מומי באש צולבת של טנקים סורים ועיראקים.

טיל "סאגר" פגע בטנק. מומי שנהג את הטנק נהרג במקום, והוא רק בן 34. שאר חבריו עזבו את הטנק שניות לפני שהתפוצץ, ועברו לטנק אחר להמשך הלחימה. "היה לי חשש שמהמלחמה הזו מומי לא יחזור" סיפר יוסי אחיו "מומי היה פייטר רציני, תמיד הוא עשה את הדברים ללא הנחות ועד הסוף. אני זוכר את היום הארור שהוא נפל. עליתי לרמת הגולן וחיפשתי אותו בנרות בכל בסיס, בכל מוצב, וכל הזמן אמרו לי הוא כאן והוא כאן. וכשהוא לא יצר שום קשר, נכנסנו המשפחה לחרדה, והגענו לקצין העיר ושם נאמר לנו שהוא נעדר. לאחר מספר ימים הודיעו לנו שהוא קבור בקבר אחים ב"לוחמי הגטאות". כמובן שהמשימה הראשונה שלנו הייתה להביא אותו לקבורה ראשונה בקריית שמונה וכך עשינו".  

מומי הבולט במשפחת מלול היה צעיר יפה תואר, עם גומות חן ועיניים כחולות כים. הוא גדל בתקופת הפחונים, בשנים הקשות של קריית שמונה, שנים של עוני ומחסור, גבר חסון שתמיד חיוך היה נסוך על פניו.

"מומי היה איש חזק מאד ואני זוכר מקרה אחד שעד היום מלווה אותי" סיפר אחיו משה מלול "יום אחד האצבעות של הבת שלי נתפסו בשרשרת האופנים, והצעקות של בתי הגיעו לכל השכונה. התאספו אנשים לעזור ולא יכלו. לפתע מומי מגיע, מזיז את  כולם מפרק את השרשרת והגלגל בשנייה, ומציל את האצבעות של הבת שלי. כזה היה מומי תמיד עזר לזולת ומגן על החלשים".

 

מומי "החומה"

כשהיה בן 26 נשא מומי לאישה את אמה ז"ל. אמה שגדלה ממש בשכנות לבית הוריו של מומי בשיכון ד' היא בת למשפחת עמר. שלושה ילדים נולדו להם. נירה, סימה וג'קי. החיים נראו אז מבטיחים ומאושרים. מומי עבד כמכונאי דיזל בגליל העליון.

"מומי היה אהוב מאד בקופארטיב, גבר חייכן שתמיד מאיר פנים" סיפר לי אברהם מלול אחיו. "הוא היה מכונאי בחסד". אברהם שבעצמו עוסק כבר שנים רבות כמכונאי רכב נחשב לאיש מקצוע ומומחה, מכונאי בעל שם דבר.

מומי עבד במוסך ואת כדור הסמרטוטים שאיתו הוא כה אהב  לשחק כדורגל במעברה, הוא החליף בכדור אמיתי כשחקן בפועל קריית שמונה. רבים ממכריו באותה תקופה נהגו לכנותו "החומה", וזאת משום שאיש לא הצליח לעבור אותו כשחקן מגן.

אחד מחבריו לקבוצה באותן שנים הוא יוסי קורן "היה לי הכבוד לשחק לצידו של מומי ז"ל", הוא סיפר "בקבוצה הבוגרת לפני כל משחק מומי היה פונה אלי ואומר: "יוסי תשמע, שחק כמו גבר, תילחם במגרש ואל תפחד". ולאחר המשחק כשהיינו מפסידים, האיש הגדול הזה, היה מגלה פתאום רגישות בלתי רגילה, מחבק אותי חיבוק אבהי ואומר: "לא נורא שהפסדנו העיקר שנלחמת כמו גבר על המגרש. מילים אלה הכניסו בי כוח ומוטיבציה  בלתי רגילים".

כדי להבין מהיכן שאב מומי את רגישותו מחד ואת קשיחותו מאידך צריך לחזור אל בית הוריו. אל הילד שגדל בפחונים ואח"כ בבית קטן ביחד עם עוד עשרה אחים, כולם בנים. מומי עלה עם הוריו בשנת 1955 היישר לקריית שמונה בעליה לא לגלית. הוריו יעקוב וסימי ז"ל עלו מטנג'יר חסרי כול. לפרנסתו עבד אביו כקבלן צבע, אך עיסוקו האמיתי היה הדאגה והעזרה לזולת. כל חייו נילחם יעקב למען צדק ושוויון חברתי, סוציאליסט ודמוקרט שאת משכורתו היה מחלק לנזקקים. שם ינקו מומי ואחיו את ערכי הנתינה והצניעות. לימים רחוב בשיכון ד' נקרא על שמו של יעקוב מלול.

משפחת מלול הינה אחת מהמשפחות היפות והטובות של העיר. משפחה שבניה מעורבים מאד בחיי הקהילה, ויש להם חלק בבניית העיר קריית שמונה.

 

פאזל משפחתי                             

לאחר מותו של מומי עזבה אלמנתו אמה את קריית-שמונה, ועברה להתגורר עם שלושת ילדיה בטבעון. לפני שמונה עשרה שנים נפטרה אמה ממחלת הסרטן. מיום שהתאלמנה היא לא נישאה בשנית. ילדיו של מומי מתגוררים כיום במגדל העמק ובטבעון.

את מרבית הביוגרפיה לכתבה סיפק לי סמי האח הצעיר לבית משפחת מלול. סמי ששירת כתומך לחימה בשייטת 13 של חיל הים, היה רק בן 19 במלחמת יום כיפור. סמי ראש עיר לשעבר שמורגל בחיים הציבוריים ובחשיפה, ביקש שלא להיות אפילו מוזכר בכתבה. "חשוב לי לספר על מומי, ועל אלה ששילמו את המחיר. הזיכרון שלנו כמו הזיכרון הקולקטיבי אט אט גווע ומתרחק" הוא הסביר.

ובכל זאת התעקשתי ושאלתי אותו היכן הוא מרגיש בחסרונו? ולמה הוא הכי מתגעגע באובדן של אחיו? "מומי מזכיר לי את כל מה שאיבדנו. את התקופה של המעברות, תקופה של מעורבות חברתית וחמימות אנושית. חסרונו מורגש לי בעיקר ביום הכיפורים ביום בו הוא נפל. וגם באירועים משפחתיים כשכל המשפחה נפגשת, מומי חסר לנו מאד. אנחנו משפחה מאד מלוכדת. היינו אחד עשרה אחים. חלק מהפאזל איננו. חלק שבלעדיו כבר אף פעם, לא נרגיש שלמים"…

אולי יעניין אותך

Bottom ad