היום ה-05 באפריל , 2020

Select your Top Menu from wp menus

האיש מהמוזיאון

בדיוק כשנכנסתי למוזיאון לפגוש את חיים, הטלפון הנייד שלו צלצל ושמעתי כיצד הוא מכוון את האיש מעברו השני של הקו להגיע למוזיאון ששוכן ברחוב הירדן ליד פארק הזהב. מתברר  שזו הפעם השנייה שהאיש עושה את דרכו במיוחד מתל אביב כדי לחפש אחר תמונות מסוימות ורק אחרי לכתו התברר לחיים וגם לי הסיפור של האיש מתל אביב.

"בפעם הראשונה שהוא הגיע וביקש לראות תמונות מתקופת המעברה חשבתי שמדובר באדם שסובל מאובססיה כפייתית ובלתי נשלטת של איסוף תמונות ישנות". סיפר לי חיים, אבל  היום שמעתי את הסיפור המלא ולא יכולתי שלא להתרגש איתו ביחד.

"מתברר כי לאיש ישנה דודה בשם בטי יעקובי עבדה כמורה לאנגלית בשנת 1960 בתיכון הראשון שהיה קרוי "מעלות". היא התגוררה אז במעברה. אחרי שנים, אותה בטי עזבה את קריית שמונה ועברה להתגורר באנגליה. שם היא נישאה לאיש אמיד מאד. אדם עשיר כקורח והיא מתגוררת באנגליה כבר חמישים שנים. כיום היא בת 90 והיא ביקשה מקרוביה שלרגל מסיבת "חיים שכאלה" שהם מתכננים עבורה, יש לה רק בקשה אחת ומיוחדת. הפרק שהכי השפיע על חייה  היא התקופה ש שהתה במעברה בקריית שמונה. "אתה מבין?", אמר לחיים האיש שהגיע יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו מתל-אביב. "האישה הזאת שראתה את כול העושר והפאר שבעולם ומה היא מבקשת בימיה האחרונים את התמונות מחלסה. ואני בן אחותה חייב להשיג לה תמונות".

 

– חיים, אני מרגיש את ההתרגשות בקולך…

חיים: "כן, אלו רגעים של סיפוק ואושר מיוחדים. זה לא המקרה היחיד. אתה יודע, בשנות השבעים הייתה הגירה ועזיבה רבה של תושבים מקריית שמונה עקב הקטיושות. כשעדיין לא היו בכלל חדרי בטחון. חלק מהתושבים עזבו לאשדוד. אחת מהמשפחות הגדולות שעזבו משפחת ביטון הגיעה אלי למוזיאון לחפש אחר תמונות. הם ראו תמונות של ילדותם ואז הם נתקלו בתמונה של בן משפחתם שנהרג מפגיעת קטיושה. הם התרגשו כל כך ואני איתם".

 

– תפתיע אותי במשהו מהעבר של קריית שמונה שאנחנו לא יודעים.

חיים: "אנשים נוטים לחשוב שקולנוע חרמון היה הקולנוע הראשון אבל זה לא נכון. הקולנוע הראשון הוא קולנוע 'רמז' שהיה שייך למועצת הפועלים. זה היה צריף שהתמונות היו מוקרנות ובצד היה מופיע תרגום. בהתחלה בכלל היו מקרינים סרטים על הקיר של בית החאן".   

  

– למה העבר של קריית שמונה כל כך מרתק אותך?

חיים: "אנשים בישוב הוותיק לא יודעים איזה חלוציות גדולה הייתה פה. אתה יודע מה זה להביא עולים חדשים מ-30 מדינות שונות למקום שכוח אל. נכנסתי לעבודה וראיתי שאחינו גיבורי התהילה זה ההורים שלנו. אני נזכר באבי שהיה הולך לעבוד בסולל בונה, נזכרתי בסבתי שהייתה קמה ב-3 בבוקר ומטפסת ברגל עד מנרה כדי לנטוע עצים בקרן קיימת. נזכרתי בצריפים ובפחונים, נזכרתי באבא של חימי שהייתה לו חנות מכולת בצריף ואחר כך מכר עופות חיים, עליזה הרומנייה מהמכולת. וכמו במנהרת זמן חזרתי לילדותי. שנות החמישים, שנות הצנע כשהמדינה לא יכלה להתמודד עם קליטתם של כל כך הרבה עולים. אנשים עבדו ודאגו לילדיהם והסתפקו במועט…".

 

– אתה מתגעגע לתקופה ההיא? 

חיים: "אני שייך לתקופה יותר מאוחרת, אבל אני בהחלט מתגעגע. נזכר בנוסטלגיה בטיולים לאילת עם המשאיות, לתחרות ספורט לתנועות נוער. לספריה, למועדון טכני, לפלאפל עמר לפלאפל רווח. הרחצה בנחל שעדיין זרם בשצף והפירות למכביר בקיץ. באיזה שהוא מקום זה עולם הולך ונעלם. זה חלק מהילדות שלי. זה משהו שחינך אותי להשיג דברים בכוחות עצמי ולא לסמוך על אחרים".

 

– ספר לי קצת על המוזיאון עצמו, מה יש כאן מלבד תמונות?

חיים: "המוזיאון הוקם הודות לראש העיר דאז פרוספר אזרן שדאג לתקציבי ענק במקום. עד אז המבנה שימש כבית משפט השלום.

המוזיאון מפעיל 3 תחומים. הראשון זה קטעי עיתונות ותמונות מאז ימי חלסה. הדבר השני זה מוזיאון ובו תצוגה החל מחלסה ועד היום זה מלווה בחזיון אור קולי. הדבר השלישי זה שיחזור של 4 משפחות שגרו בפחונים. עם כל הכלים: פתיליה עששית, מקרר קרח. ואפילו פְרְנָה שהעולים ממרוקו היו בהם מכינים לחם ביתי עם ארומה מיוחדת שהתפשטה בכל השכונה".

 

– תלמידים מגיעים למוזיאון?

חיים: "מגיעים ילדי הגנים וגם תלמידי בתי הספר היסודיים. בנות הלימודי השדה מדריכות את הילדים. אנחנו מכינים להם תה ולחם כמו פעם. אני חייב לציין את אמיר גולדשטיין ואת ליאת זפרני רכזת השכבה של דנציגר. יש בינינו שיתוף פעולה פורה ומיוחד.

בשנה שעברה, התלמידים מדנציגר לקחו, במסגרת מחויבות אישית, פרויקט מקסים בנושא תיעוד. אני חייב להגיד גם תודה למנהלת מחלקת חינוך תמי לוי שדאגה למחשב משוכלל עם כל הציוד הנלווה. בכלל המוזיאון בקריית שמונה מרתק ואני מזמין גם את כל יתר התושבים לבוא ולבקר במקום. כעת יש את הפרויקט היפה שנקרא "עיר נגלית לעין". (ראה מסגרת)

 

– אתה חושב שבעוד 20 שנים עדיין מישהו יתעניין במוזיאון?

חיים: "אני אעשה הכול כדי שזה יקרה. בעוד כמה שנים אני כבר לא אהיה במוזיאון אבל אסור שהמוזיאון ייסגר. ישנו משפט שקראתי פעם והוא תמצית אמונתי. "אדם שלא מכבד את עברו אין לו עתיד".

 

 

 

 

תמונה אחת אלף מילים

קריית שמונה נבחרה להשתתף במיזם קהילתי מרגש ומיוחד שנקרא "עיר נגלית לעין". בפרויקט שבו ישתתפו מתנדבים יחד עם תלמידי תיכון מבית הספר "דנציגר" יבקרו המתנדבים והתלמידים בבתי התושבים ויתעדו תמונות ומזכרות מאלבומי התמונות של המשפחות. התמונות שייסרקו בבית התושבים יועברו לארכיון המקומי ויגבו בארכיונים המרכזיים וברשת ארכיוני ישראל ויהיו נגישים דרך האינטרנט לכל מבקש.

אוצרות העבר נמצאים בכל בית: באלבום התמונות, בשקיות המסמכים, בצרור מזכרות. זוהי הזדמנות וחוויה מיוחדת לתושבים לתעד ולשתף את תושבי המדינה ותושבי העיר בחיים בקריית שמונה מאז ימי חלסה.

הפרויקט נעשה במסגרת התכנית להעצמת תשתיות המורשת הלאומית של משרד ראש הממשלה ומנוהל על ידי ד"ר נירית שלו כליפא מ"יד בן צבי" בירושלים בשיתוף עיריית קריית שמונה בריכוזו של שלומי שושן. כאמור קריית שמונה נבחרה כפיילוט לפרויקט.

המתנדבים יעברו קורס קצר שבו ילמדו על דרכי תיעוד. המפגש הראשון יתקיים באמצע ספטמבר, במסגרת הסדנא יפגשו המתנדבים עם אנשי מקצוע בתחום. אם הינך מעוניין להתנדב לפרויקט ניתן לפנות לחיים בטלפון במוזיאון קריית שמונה טלפון 04-6940135 במשך כל היממה. נשמח לשיתוף פעולה למען העבר והעתיד של עירנו. 

אולי יעניין אותך

Bottom ad