היום ה-23 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

הבית נמצא בלב

 

 אברי לא זוכר שום דבר מהתאונה. הוא איבד את הכרתו מיד כשהרכב הצבאי פגע ברכבו, רכב 'האמר כבד' נהוג בידי חייל צעיר. רק חודש אחר-כך כשהתעורר בבית החולים, הוא שמע מהמשפחה את הפרטים להשתלשלות התאונה הקשה.

התאונה אירעה לא הרחק מקריית-שמונה. אברי נהג במכוניתו כשלפניו מכונית נהוגה בידי אישה, לפניה נסע הרכב הצבאי הכבד. האישה אותתה לעקיפה והרכב הצבאי ירד לשולי הדרך, כשהחייל הצעיר ניסה לעלות שוב לכביש, הוא פגע ברכבו של אברי, פגיעה קשה ואנושה.

אמבולנס פינה את אברי לבית-חולים צפת, הפגיעה הייתה כה קשה שהוחלט מיד להטיס אותו במסוק לבית-חולים רמב"ם.

"אין בי שום כעס על החייל שנהג ברכב וגרם לי סבל רב". אמר אברי כשנפגשנו השבוע בביתו. כמה שעות לפני-כן הוא הגיע לביקור מבית-לווינשטיין שם הוא מאושפז בחודשים האחרונים. למרות שהוא יושב בכיסא גלגלים, ישיבתו זקופה וגאה, גבר חסון שלא ייתן לאיש לראות אותו בחולשתו. רק אחר-כך הבנתי מדוע הוא מתנהג כך, מסרב לכל עזרה אפילו מילדיו שלו, נבוך מכל מחווה ולו הקטנה ביותר לסיוע אפילו מהקרובים ביותר. מי שהתרגל כל חייו מאז שהיה ילד רק לתת לתמוך ולהעניק פשוט לא יודע לקבל עזרה, אף אחד לא לימד אותו שמותר לו לפעמים גם לקבל.

אברי נולד בעיראק. בשנת 1950כשהוא בן 10 הוא עלה עם הוריו ועם 8 אחיו לחלסה. כשאביו התקשה לפרנס את כל ילדיו, החליט אברי כבר בגיל 13 לסייע בפרנסת המשפחה. פועל שעבד בחקלאות בשנים ההן השתכר 1.70 לירה ואילו לפועלי הבניין שנדרשה עבודה פיזית קשה יותר שילמו 2.20 לירות.

"זייפתי את גילי ואמרתי שאני בן שבע-עשרה, רק כך קבלו אותי לעבוד בהעמסת שקי מלט בקיבוץ כפר-סאלד, מה שהיום עושה מערבל בטון עשינו בידיים. בנוסף עבדתי על קומפרסור וחפרתי תעלות, הייתי צריך לדאוג לאחיי לאוכל. את זוג בגדי העבודה שהיו נקרעים בסוף היום אמי תפרה כל פעם מחדש, בסוף היום חזרתי לצריף שבקיץ להט מחום, בחורף קפאנו מקור".

כשהתגייסתי לצבא הרגשתי שהגעתי לבית הבראה, בפעם הראשונה בחיי אכלתי 3 ארוחות מסודרות. אז גם נדרתי נדר שאני בחיים לא אהיה יותר שכיר". אמר אברי.

אם יש איזו נחמה מהעבודה הקשה בתקופה ההיא זה דבריו של הרופא המומחה שהביט בצילומי הרנטגן שלו כמה חודשים לאחר התאונה. "אני רואה שעבדת קשה כל חייך, רק אדם כמוך יכול לשרוד תאונה שכזו. אתה גם בין הבודדים שלא החדרנו צינורית לקנה הנשימה שלך, החוזק שלך הציל אותך".

זה ועוד אישה קטנה, יהודית שמה האישה שאיתו כבר חמישים שנה, מרגע התאונה היא ושלושת ילדיהם כל הזמן לצידו. "היא לצידי יום ולילה, מלווה אותי במסירות ובאהבה".

האישה שאיתו

את יהודית בת קיבוץ מסילות הכיר אברי בעת שירותו הצבאי. בשנים ההן זה היה נדיר למצוא סיפורי אהבה בין בנות משק לצעירים מזרחים. אבל אהבתם הייתה חזקה יותר, היא יצאה לשנת חופש מהקיבוץ ובאה בעקבות האהבה לקריית-שמונה. הם נישאו באולם החתונות שממול האצטדיון העירוני, בהמשך הם שכרו דירה ברחוב יצחק שדה. יהודית עבדה כמורה ואברי כטרקטוריסט בחוות מטעים. כשנולדה בתם הבכורה ענת, הגיעה "משלחת" מהקיבוץ של יהודית עם הצעה מפתה לאברי.

"בואו לגור בקיבוץ. אנחנו נסדר לך להיות נהג משאית ותקבל בנוסף גם כלכלה". הצעה מפתה מאין כמוה. בשנים ההן הקבוצים נחשבו לעליתה של החברה הישראלית, בריכת שחיה, חדר-אוכל עשיר ומדשאות מוריקות היו מקבלים את הבאים בשערי הקבוץ. אבל אברי סירב להצעה, הוא נשאר היכן שאנשים התקיימו מתלושי מזון. "לא יכולתי לעזוב את הורי ואת אחיי, הרגשתי שתפקידי לדאוג להם, אסור להשאיר אותם לבד". אמר אברי.

הם נשארו בקריית-שמונה. יהודית לימדה במרכז הנוער ואברי קיים את הנדר שהבטיח לעצמו. אחרי שהפך למנהל עבודה כנהג משאית הוא רכש רכב מסחרי בהלוואה והתחיל את דרכו כעצמאי.

משם הוא המשיך לתחום ההדברה. עם צוות עובדים גדול וכמה טנדרים הוא הדביר לולים ורפתות בכל הגליל העליון, הפרנסה הייתה בשפע. השותף שלו בשנים ההן היה לניאדו ז"ל איש חביב ונעים לבריות. "לניאדו היה אדם מיוחד במינו, הוא דיבר 7 שפות ואני קנאתי בו על כך". בסוף הראיון עם אברי הבנתי ממה נבעה הקנאה של אז.

 

IMG_5767_664829469.jpg

אני לא פוליטיקאי

מתחום ההדברה עבר אברי לתחום שאיבת ביוב. כשברשותו 7 מיכליות לשאיבת ביוב הוא סגר הסכם עם משרד הביטחון ועבד

קשה אך הפרנסה הייתה טובה. בשנים הללו נולדים גם שגב ויובל אחים לענת. אגב, שלושתם כיום מתגוררים בתל-אביב, כך שלא ברור מדוע את החופשות שלו מבית-החולים מעדיף אברי לעשות בקריית-שמונה, אבל אל זה נגיע עוד בהמשך.

מאז שהחל את דרכו כעצמאי עסקיו הלכו ושגשגו. "עיראקי נולד סופר, אם הוא לא כותב ספר, הוא סופר כסף". אומר אברי בחיוך רחב. אברי החליט אז להרחיב את עסקיו ורכש שטח של 900 מטר ממבנה תעשיה ומקים שלוחה של מפעל למוצרי תינוקות, במשך שנים הוא מייצר מיטות וכסאות אוכל לתינוקות ומשווק לכל הארץ. בשנים האחרונות יחד עם מפעלים רבים שנסגרו, אברי גם מבין "שאי אפשר להתחרות ביצור ובמחירים של המזרח" ומשכיר את המקום לסוחר ירקות ופירות.

בכל השנים שניהל את עסקיו הוא הקפיד להעסיק אך ורק את תושבי קריית-שמונה. אהבתו הגדולה לתושבים הביאה אותו גם שנים רבות אחרי שפרש מעסקיו להמשיך ולדאוג למשפחות רבות בעיקר בחגים. את הסיפור הבא סיפר לי חברו הטוב והקרוב יוסי קורן. הקשר שביניהם התחילו מאז שהיו חברים בהנהלת תיאטרון מראה ומאז הם לא נפרדים. חברות אמיצה ואמיתית. "אברי בכל חג היה רוכש שוברי מזון של אחת הרשתות הגדולות ומחלק אותם במעטפות. כשישבנו לשתות קפה, בהתחלה לא הבנתי, למה הוא כל פעם קם לאוטו מושיט מעטפה לנזקק כזה או אחר וחוזר לשבת. כשלחצתי אותו לספר לי הוא אמר לי שזה המעט שהוא יכול לעשות עבורם. אברי בשבילי הוא כמו אח, איש של כבוד".

אהבתו לבריות הביאה אותו בשלב מסוים לפנות גם לפוליטיקה. כשלאה ארליך התמודדה לבחירות בתקופת כהונתו של חיים ברביבאי, אברי הוצב כמספר 2 שלה. כזכור "פז" המפלגה שלהם זכתה ב-2 מנדטים, ארליך שלא נכנסה לבסוף למועצה עקב ניהול בית-ספר תל-חי, סללה את הדרך לאבי יוסף חי, במשך תקופה לא ארוכה היה אברי חבר מועצה. ביום בהיר אחד הוא קם והתפטר. השבוע כששאלתי אותו מדוע הוא השיב. "הרגשתי שזה לא בשבילי. חברי המועצה היו מתנשקים ומתחבקים ושעה אחר-כך צועקים אחד על השני. הריטואל הזה לא התאים לי".

הבית זה איפה שהלב

בעקבות התאונה שכרו אברי ויהודית דירה סמוך לבית לווינשטין. בבקרים הוא מגיע לשיקום ובשעות אחר הצהריים, הוא שב לדירה השכורה. למרות שילדיו רוצים להיות בקרבתו ולסייע לו הוא מסרב. "יש בי משהו דפוק, לא רוצה להישען על אף אחד, אני אוהב לתת אבל לא יודע לקבל, זה פשוט מביך אותי. הדבר שהכי אני אוהב בעולם, זה קריית-שמונה ואת תושביה. בדרך לכאן, כבר בראש-פינה אני מרגיש שאני מתחיל לנשום. החום האנושי, הדאגה של התושבים אליי זה דבר שלא ניתן לתאר במילים. אין לי שום בעיה לעזוב לא מבחינה כלכלית, אני יכול להרשות לעצמי לקנות בית היכן שאחפוץ, מה גם שילדי לא פה, ובכל זאת מעולם לא עלתה בי המחשבה לעזוב, מתברר שהבית נמצא איפה שהלב. והלב שלי פה.

 

 

אולי יעניין אותך