היום ה-21 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

החיים של הלן וחיים דור המייסדים

לפני כמה חודשיים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. "קוראים לי חיים כהן ואני גר באשדוד" אמר לי האיש מעברו השני של הקו "ראיתי אותך בטלוויזיה מספר על המוזיאון של קריית שמונה. מאחר ואשתי ואני התחלנו את חיינו המשותפים בפחונים של חלסה בשנות החמישים וחיינו את מרבית השנים היפות שלנו בקריית שמונה. בצריף הירוק של ד"ר סלמנוביץ' נולדו גם שלושת ילדינו: רינה, ענת ומשה. נותרנו עם זיכרונות מאד יפים מאותה תקופה. החלטתי להיפגש איתך כדי לראות כיצד אני יכול לתרום לחיי התרבות של העיר שאותה אנחנו לא שכחנו כל חיינו".

שבוע אחרי אותה שיחת טלפון, הגיע חיים כהן לקריית שמונה מלווה ברעייתו הלן. חיים גבר חסון וגבה קומה התגלה כאנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור להיסטוריה של קריית שמונה. שמעתי ממנו על אנשים ומקומות מהימים הראשונים במעברה. הפגישה איתו ועם רעייתו הלן הייתה כמו נסיעה במנהרת הזמן אל העבר הרחוק. כבר באותו יום נפגשנו במסעדת "מאמא חלסה" עם ראש העיר ומנכ"ל  העירייה. באותה שיחה התברר כי הוריו של אלי כהן מנכ"ל העירייה לזר ז"ל, ואנט שתבדל"א נמנו בין חבריו הטובים של חיים כשהיו עדיין זוגות צעירים בפחונים שבמעברה. הם היו קבוצה של צעירים שהתחילו את חייהם חסרי כול כמקובל באותה תקופה.

"הלחם היה מגיע די יבש  מצפת ומטבריה" נזכר חיים בימים ההם. "ומה שנחשב אז לארוחת מלכים היה 100 גרם דג פילה שחולק בהקצבה, דג שהגיע מנורווגיה".

למרות שהם חיו בצנעה ובדוחק, עם מזון מועט, התקופה ההיא חרוטה בליבם והזיכרונות מתוקים יותר מכל העושר שיש להם היום. יחד עם דוד אדרי ומומי אמגר, הם היו נפגשים מידי שישי באחד הבתים ורוקדים לצלילי פטיפון ריקודים סלונים ולא היו מאושרים מהם בעולם. המסיבות אז היו נערכות בבתים, יותר מאוחר בקפה "מרכז", באולמי "פאר" וגם בצריף של ההסתדרות. בין חבריהם נמנו הקבוצה של לזר כהן ז"ל.  כשאנט רעייתו של לזר  הצטרפה לפגישה כבר עמדו דמעות בעיניהם של חיים והלן כהן.

"הייתי בביקור במוזיאון היום". אמר לנו חיים "ההתרשמות הראשונית מהמוזיאון למרבה הצער מחייבת השקעה. אני והלן החלטנו לתרום חמישים אלף דולר להקמת מצגת אורקולית שבה יונצחו כל מה שהיה פעם בחלסה. אני רוצה שכל ילד בבית ספר ומבוגר שיגיעו לקריית שמונה ידע מה היה פה פעם ואיך הכול התחיל".

 

 

החיים במעברה

כדי להבין מה הביא את חיים ליזום את שיחת הטלפון ולהגיע לקריית שמונה צריך להתחיל את הסיפור הזה מההתחלה.

חיים כהן עלה לבדו בגיל 15 ממרוקו לישראל באנייה "קדמה" ממרסיי. כבר באנייה הוא ראה את ההתחלה של הקיפוח וההפליה שלימים הוא יגלה עד כמה חמורה היא הייתה. התברר לו כי התאים הטובים והנוחים היו ריקים והם נשמרו לעולים הרומנים שהצטרפו בגנואה שבאיטליה. ואילו הם שעלו ממרוקו נאלצו להסתפק בעמידה לא נוחה למרות שהם עלו ראשונים לאנייה. חיים הגיע בשנת 1951 יחד עם קבוצת בני נוער שכבר הספיקו לשהות במחנה בצרפת שם למדו את השפה העברית על בוריה ועל החיים בקיבוץ בארץ ישראל. בזכות הידע שרכש במחנה וגם כי למד בתלמוד תורה במרוקו, הוא הופנה לקיבוץ שמיר ונקלט בכיתה של בני משק. משפחתו המאמצת הייתה משפחת בן ציון צור שבנם עוזי היה אחד מלוחמי סבאנה וכיום הינו מנכ"ל מפעל אופטיקה שמיר. "אחת הנשים שהשאירה חותם ורושם עמוק על קבוצת הגרעין שלנו" נזכר חיים "היא שרה ברוורמן (שׂוריקה) (נפטרה לפני כחודשיים) שהייתה אם הבית של הגרעין. שרה גיבורת הצניחה שהייתה חברה בצוות של  חנה סנש וחביבה רייך שצנחו מעבר לקווי הנאצים במטרה להציל יהודים ושהלכה לעולמה לא מכבר בקיבוץ שמיר".

לאחר שנתיים בהן שהה בקיבוץ הוא התגייס לצה"ל לנח"ל והספיק להשתתף במבצע קדש. לאחר השחרור מצה"ל הגיע חיים להתגורר בקריית שמונה. כשהופנה ללשכת התעסוקה  מיד נמצא מתאים לעבוד בדואר וזאת עקב ידיעתו ושליטתו בשפה העברית.

זה הזמן שהוא פוגש את רעייתו הלן שלה הוא נשוי כבר יותר מחמישים שנה. הלן הצעירה והיפה שגם היא עלתה ממרוקו התקבלה לעבוד כנערה צעירה ב"סולל בונה" בתפקיד אם בית. באחד מהפעמים שבהן הזדמן חיים לחלק דואר בסולל בונה הבחינה הלן בשיערו הבלונדיני (חיים בלונדיני מבטן ולידה) ולחשה לחברותיה "מעניין כמה חמצן הוא שם על ראשו". היא כמו יתר העולים היו בטוחים כי חיים עלה מפולין, אלא שחיים הבין את דברי הלן טוב יותר ממה שהיא חשבה.

הוא הפתיע את הלן כשיום אחד התקשר לסולל בונה

וביקש שתבוא אל סניף הדואר באמתלה כי התקבל מכתב עבורה מהחבר שנותר במרוקו. הלן מיהרה לסניף הדואר רכובה על אופניה מתרגשת לקראת המכתב.

מאז נולד סיפור אהבתם והוא נמשך יותר מחמישים שנה. בשנת 2007 הפתיעה המשפחה האוהבת את חיים והלן כהן וערכו לכבודם את חתונת הזהב שמעטים זוכים להגיע למעמד המרגש. באירוע הזה צוין בהזמנה שאף אורח לא יביא מתנה אלא שיתרום את הכסף לכל מטרה סוציאלית שתיראה לו. וכך אכן היה.

                   

הפולנים חטפו את הבתים

אחרי ההיכרות במעברה נישאו חיים והלן כהן בטקס מפואר באולמי "פאר" שנפתחו באותו יום במיוחד למענם. מי שניהל אז את אולמי "פאר" היה דוד לשמן שהחזיק בבעלותו גם חנות נעליים במרכז. אחד מהקוריוזים המשעשעים של התקופה בה עבד כהן בדואר הוא שיום אחד החליטו "להצמיד" לו מפקח שיעקוב אחריו לברר שמא הוא לא זורק את המכתבים במקום לחלק אותם. וזאת משום שהוא הספיק לחלק את דברי הדואר בשעה וחצי כשליתר הדוורים זה לקח יום שלם. אחרי אותה ביקורת של המפקח הוחלט לקדם אותו לתפקיד מנהל האשנבים ומאוחר יותר אף לנהל את סניף הדואר. כהן החליף את המנהל הורביץ ממטולה שניהל את הדואר עוד מהתקופה הבריטית.

בשנים בהן ניהל כהן את הדואר הוא הקפיד לשלב בכל משרה שהתפנתה את העולים החדשים ועשה מאמצים רבים לשלבם בתעסוקה. אחד מהם הוא מימון שהחל כמחלק מכתבים ובהמשך נבחר לנהל את הסניף. 

אחרי העבודה בדואר התקבל כהן לעבוד בעמידר כמנהל מכירות במשרד השיכון. מאוחר יותר זכה במכרז של מכירת הבתים לעולים החדשים.

 

"כשבנו את הבתים הראשונים בקריית שמונה" נזכר חיים הייתי בטוח שמי שיקבל אותם זה העולים המסכנים שעלו ממרוקו. אותם עולים שגרו בפחונים. להפתעתי בשתיים בלילה חולקו כל הבתים לעולים מפולניה. כשתהיתי איך זה קרה? פטרו אותי בתשובה כי העולים מפולניה שילמו עבור הבתים. דבר שיותר מאוחר יתגלה כלא נכון. לא היה ולא נברא"…

ואז נבחר כהן להקים ולנהל את "המשקם". (מפעל שיקומי לאנשים בעלי נכויות ומוגבלות) כהן שהבין כי מרבית העולים עסקו במרוקו בחייטות הקים מפעל שבו תפרו את מדי צה"ל וכך מרבית העובדים זכו לעבוד בעבודה שהולמת את כישוריהם. בתקופת השיא העסיק המפעל כ-250 אנשים.

 

בנוסף הוא היה פעיל מרכזי בסניף מפא"י. המעורבות שלו תימשך עוד שנים רבות גם אחר כך והיא פרושה לאורך כל השנים עד היום.

זה השלב שחיים מחליט לפרוש לעסקים. זה קורה בעקבות זכייתו במכרז לתפקיד מנכ"ל החברה לפיתוח עכו. משפחת כהן  עוזבת את קריית שמונה ועוברת לעכו. שם חיים מקים את מלון "ארגמן" ושותפות באולמי צור המפוארים ופותח את הדיסקוטק הראשון "מקסיקנה" בנהרייה. הלן הרעייה זכתה להיות האישה הראשונה בתפקיד הדי-ג'יי. היא רכשה מהימאים של צים את הלהיטים המובלים של אותה תקופה והייתה מנעימה את הערב לרקדנים עם להיטים מובחרים.

 

הלב נשאר בארץ

אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור מחליטה משפחת כהן להרחיב את עסקיה מעבר לים. יחד עם שלושת הילדים: רינה, ענת ומשה, הם עוברים להתגורר בארצות הברית ושם חיים פונה לעסקי הנדל"ן. הוא רוכש חברות כושלות מכונסי נכסים.

בנוסף לעסקי הנדל"ן, הוא פותח גם מסעדה מפוארת בשדרה החמישית בניו-יורק שאותה מנהלת בהצלחה רבה הרעיה המסורה הלן. השהות בארה"ב נמשכת 22 שנים, אבל משפחת כהן שומרת על קשר חם עם ישראל לאורך כל השנים ומגיעה לביקורי מולדת לעיתים קרובות.

באחד מהביקורים רוכש חיים דירת פנטהאוז מפוארת באשדוד, מול הים. הבית שאליו יעברו להתגורר עם חזרתם ארצה בשנת 1992. מאז הזוג כהן מעורבים מאד בעשיה החברתית בעיר אשדוד ומארחים בביתם פעמיים רבות תורמים ונדבנים לקידום נושאים חברתיים וקהילתיים. המעורבות שלהם בנושאי חינוך ובריאות הביאה אותם לתרום מכספם ולעודד תורמים נוספים לקחת חלק בקידום החינוך והבריאות.

 

לזכור ולשכוח

לפני שבועיים נסענו לבקר את חיים והלן כהן בביתם שבאשדוד. לנסיעה הצטרפה תמי גיזונטרמן מתנדבת מסורה בפרויקט "קריית שמונה נגלית לעין". פרויקט שבו מתעדים תמונות מאלבומי המשפחות ומועלות לאתר האינטרנט. גם ירדן ארליך שמוביל את הפרויקט של פיתוח המוזיאון והרחבתו הצטרף לביקור.

חיים והלן כהן קיבלו אותנו בחום ובזרועות פתוחות והתרגשו לקראתנו. ישבנו כמה שעות בביתם מעלעלים בתמונות הקטנות והישנות מימי המעברה. באחת התמונות ראיתי את יוסי דהן הבעלים של חברת אלדן.

"הנה אחי הקטן" הצביע חיים כהן על תמונתו של יוסי.

סיפור חייו של יוסי מרתק וראוי לכתבה גדולה ונפרדת.

גם יוסי החל את דרכו חסר כול. קצת אחרי שהשתחרר מהצבא זכה יוסי בפרס של מפעל הפיס בסכום של חמשת אלפים לירות. עם הסכום הזה הוא הקים את האימפריה הענקית "אלדן". חברת הליסינג וההשכרות מספר אחד בארץ.

מתברר כי יוסי הוא בן אחותו של חיים. יוסי איבד את אביו כשהיה בן ארבע ומאז "אימץ" אותו חיים וגונן עליו כאח וכך הוא מרגיש אליו. יותר מאוחר נודע לי כי גם יוסי מעורב בנתינה ובעזרה. נודע לי כי בין התרומות שלו לקהילה הוא זה שממן את חידון התנ"ך שמתקיים מידי שנה בקריית שמונה.

זו הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת והיינו חייבים להיפרד מהזוג כהן. הפרידה מהם לא הייתה קלה. החום שבו הם עטפו אותנו והאהבה שהם שידרו אלינו הייתה כמו בן ששב הביתה אחרי שנים רבות.

 

בקרוב, כשתוכן המצגת האורקולית יוכלו לראות כולם את מה שהיה פה פעם וזה בזכות הזוג המקסים חיים והלן כהן. 

אולי יעניין אותך