היום ה-21 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

הפרטיזן הכי הקטן

 

בשנת 1998 חזר צבי ארבס בפעם הראשונה לפולין מאז שהיה ילד בן שמונה. אל הנסיעה הזו הצטרף גם בנו יוסי שעובד איתו בסוכנות הביטוח שהוא הקים. צבי רצה להראות לבנו שקרוי על שם אביו יוסף, את כל אותם מקומות שבהם  הוא התגלגל מאז שהיה ילד, זה היה מסע משותף של אב ובן אל עבר דחוי, אל זיכרונות שבמשך שנים רבות צבי ניסה לשכוח, אך ככל שהתאמץ לשכוח ככה הוא זכר.

בהתחלה הם הגיעו לוורשה. צבי חיפש את החנויות שהיו בבעלות אביו שהיה איש עסקים עשיר ואת הבתים שבהם הם התגוררו. משם הם נסעו לעיירה "אננופול" ונכנסו למועצה המקומית שבכיכר. על אחד הקירות הייתה תלויה תמונת מחזור ובה התמונה של צבי כשהיה בכיתה א'. לאחר מכן הם נסעו ללובלין, למחנה "מיידנק". צבי מאד חשש מהחזרה לשם. זה אותו מחנה שבו נודע לו כי למחרת לוקחים את כל הילדים שהיו אתו אל תאי הגזים. והוא ברגע של תושייה ואומץ לשרוד  חפר בידיו הקטנות מתחת לגדר וזחל החוצה. כשעברו כמה צריפים שעוד נותרו שם והגיעו לתאי הגזים צבי לא חש מאומה. אבל דווקא כשחזרו ארצה, כשהטיול הסתיים הכול שב אליו בלילה. כל לילה הוא היה מתעורר מאותו חלום שחזר על עצמו, מקיץ בבהלה כשכולו מזיע ומסויט. בחלומו הוא זוחל מתחת לגדר אלא שהגדר מחושמלת וכך כשהוא מנסה לזחול מתחתיה הוא מתחשמל למוות. כמעט שלושה חודשיים חזר הסיוט הזה מידי לילה עד שצבי כבר פחד לישון. מאז הוא נשבע לעצמו הוא יותר לעולם לא יחזור לפולין.

 

 

שובר את השתיקה

השבוע, הלכתי לפגוש את צבי ארבס במשרדו. רגע לפני שמציינים את יום השואה תהיתי על מה הוא חושב דווקא ביום הזה, האם הוא קשוב לתוכניות הטלוויזיה, והיכן הוא בוחר להיום ביום הקשה הזה. ביום שבאתי אליו הגיעה לשם גם רעייתו מרסל, אישה לבבית שעלתה ממרוקו, הם ביחד שנים רבות, מאז שנפגשו לראשונה והתאהבו, היא שם לצידו. הם הורים ל-3 ילדים: רונית מורה, סיוון עורכת דין ויוסי שעובד יחד עם אביו בחברת הביטוח. ישבתי שעה ארוכה עם צבי מאזין לסיפור חייו, הופתעתי שדווקא הוא שכבר נושק לגיל 80, צלול וחד. והוא זה שמזכיר לבנו יוסי לטפל בתביעת ביטוח שנשמטה מזיכרון הבן. אח"כ הבנתי כי הזיכרון הטוב הוא  דווקא בעוכריו "אני לא שוכח כלום" הוא אמר לי "ולכן אני לא צריך את יום השואה כדי להיזכר. ההיפך, ביום הזה במשך כל השנים אני לא מדליק טלוויזיה, וכך גם ילדי. איך אפשר לשכוח? הדבר היחידי שנתן לי מעט שלווה זה כשישבתי לכתוב את הספר "לשרוד" לפני ארבע שנים. כתבתי למען הדורות הבאים, שלעולם לא נשכח את שעבר על העם היהודי. כתיבת הספר היה סוג של הקאה, הוצאתי החוצה מתוכי את  כל הכאב והסבל של אותן שנים".

 

– צבי, כשהורייך הבינו כי הם נלקחים למחנות הם מסרו אותך ואת אחותך לאיכר, ותמורת זה הם נתנו את כל רכושם לאותו איכר, כי הוא הבטיח להם להציל את חייכם.

צבי: "היינו אצל אותו איכר שבועיים שלושה, וכל הזמן ההוא היה ויכוח בין האיכר לבין אשתו, הם גם  פחדו על החיים שלהם. אני מבין אותם. בזמנו אם גרמני היה תופס פולני שמחזיק יהודי, היה מוציא אותו להורג ליד אשתו וילדיו למען יראו ויראו. אותו איכר כבר את קיבל את הרכוש ולא היה אכפת לו, אז הוא מסר אותי ואת אחותי למשטרה הפולנית והם החליטו לעשות מטווח ממאתיים מטר עם רובים צ'כים. הכדורים שרקו לי ליד האוזניים, כדור פגע באחותי הקטנה ואת זעקתה שמעתי הרבה שנים אח"כ, היא נפלה ומתה. התאספו שם נשים מהעיירה והתחילו לצעוק, אישה אחת תפסה את ידי ומשכה אותי משם והבריחה אותי. היא הנחתה אותי: "לך בכיוון הזה, לגטו 'קרצ'ניק' שם יש עוד יהודים. הלכתי 30 ק"מ".

 

– ילד בן שמונה?

"כן".

 

– מה אכלת, מה שתית?

"תדע לך אדם לא מת בלי אוכל כל כך מהר. לא אכלתי יומיים. ועובדה היא שהגעתי ל"קרצ'ניק". משם התגלגלתי בין בתי פולנים ועסקתי בעבודות שונות. פועל של אבי זיהה אותי והציל אותי פעם נוספת ממוות. הגעתי למחנה, גם שם אחד המבוגרים הציל אותי בכך שהבריח אותי החוצה במשאית ציוד.

בהיותי באחד הכפרים נתקלתי באוקראיני שירה לעברי, אך החטיא. תוך כדי כך נפלתי ושברתי את רגלי. פרטיזנים פולנים ורוסים אספו אותי, איתם הייתי עד סיום המלחמה. נראה לי שהייתי הפרטיזן הכי קטן בעולם. לאחר המלחמה התגלגלתי ברחבי פולין וצרפת, בדרכי לישראל אליה הגעתי באניית מעפילים".

 

– ומה חושב ילד בן שמונה כשהוא רואה את אחותו בת הארבע מתבוססת בדמה?

"בכיתי חודש שלם, עד שנגמרו לי הדמעות".

 

– היום, אחרי שהיית קצין בחטיבת גולני, אחרי שהקמת משפחה והספקת להיות חקלאי וחבר מושב שדה אליעזר, מנכ"ל מפעל מתכת וכיום בעל סוכנות ביטוח בקריית שמונה, מה מכל השנים ההן כילד השפיע עליך, מה החוויה שהכי עיצבה את אישיותך?

"למדתי לקחת את החיים בפרופורציות. כל דבר נראה לי קטן".

 

– למה אתה מתכוון?

"יש כסף אין כסף, זה שטויות. כשהיו לי משברים לא לקחתי ללב. לפעמיים אני רואה אנשים שנהרס להם האוטו ונגרם להם נזק בעשרת אלפים שקלים, הם בוכים, אותי זה מצחיק. אני מסתכל על החיים בצורה אחרת".

 

– זה מבחינה חומרית, אבל מה זה עשה לנשמה שלך? אתה מרגיש שזה שאתה היחידי ששרדת ממשפחתך והנה הצלחת להקים משפחה, בעצם ניצחת את הנאצים?

"לא בדיוק. התחתנתי כי התאהבתי ולא כי זה היה סוג של ניצחון".

 

– אתה אדם מאמין?

"שלושה מנכדי חזרו בתשובה. להם אני לא אומר שום דבר. אני רק טוען שאני לא. אשתי היא אישה מאמינה, ואני עושה ויתורים למענה".

 

– ביום ראשון כשיצוין יום השואה איפה אתה תהיה?

"זה יום שקשה לי איתו מאד, אני לא יכול לראות טלוויזיה, אני עובד בגינה כל היום".

 

– אני שומע בקול שלך שאתה לא רוצה לזכור, אבל מצד שני אתה גם לא יכול לשכוח.

"נכון. מי רוצה לזכור את זה? אתה יודע לא פעם כשהסתכלתי על נכדיי כשהיו בני שמונה ושאלתי את עצמי האם גם הם יכולים לעבור את מה שאני עברתי. ואין לי תשובה. אני התמודדתי עם זה בטבעיות. מי שיקרא את הספר יבין שלא הייתי גיבור גדול, פשוט היה לי הרבה מזל, כאילו שיש אלוהים הוא לא רוצה לראות אותי בכלל".

 

– למה שאתה קורא מזל, אדם מאמין קורא לזה השגחה עליונה. צבי ארבס: "אוקי, שיקרא לכך באיזה שם שהוא רוצה". 

 

אולי יעניין אותך