היום ה-23 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

חלף עם הרוח

בני אברהמי במסע חיפוש אחר הזיכרונות. מפרקש איש המערות, הדוכן של ברמי, מופע הסטנדאפ של מויז'ו גולדסטאר ועד הפיצוץ של מבנה קולנוע שניר.

וגם ניפוץ של כמה מהמיתוסים על  האיש ששמו אלימלך בידרמן מייסד קולנוע שניר וחרמון, המיתוסים שכולנו גדלנו עליהם.

את הסרט הראשון בחיי ראיתי יחד עם סמדר, אהבתי הראשונה והתמימה בקולנוע חרמון. לסרט קראו שני קונילמל. הייתי בן תשע וסמדר שלמדה איתי יחד הייתה הילדה הכי יפה בכיתה.

קבענו לצאת יחד לקולנוע. המתנתי לה ליד ביתי בשיכון ד' וכשהיא ירדה מהצריף הקטן שבו היא גרה עם הוריה, כשהיא פסעה לקראתי, לבי החסיר פעימה.

הסרט היה אמור להתחיל בשעה 16:00 זו הייתה הצגה יומית. אנחנו כבר המתנו ברחבה הגדולה של המרכז שעה לפני-כן, נרגשים מאד שהנה אנחנו נמצאים במקום שאליו מגיעים כל "הגדולים" במוצאי-שבת. בקצה הרחבה עמד דוכן ובתוכו ישב איש נמוך קומה. לאיש שהיה חייכן ולבבי קראו ברמי. הוא התקשה לעמוד וכשניסה ללכת הוא צָלע, לא ידענו ממה הפך נכה. ידענו שממנו ניתן היה לקנות כרטיסים במכירה מוקדמת.

  בכניסה לקולנוע, קנינו תפוח מתוק עטוף בנוזל אדמומי ולפני שכבו האורות באולם קנינו גם עיתון מגולגל ובתוכו גרעינים שחורים.

ואז התחיל הסרט. בהתחלה התמונות ריצדו, כל האנשים החלו לנענע את הכיסאות במהירות כמקהלה רעשנית. חלק מהם תוך כדי הרעש מחריש האוזניים החל בשריקות ובגלגול בקבוקים ורק כשצעקו "בידרמן גנב" התמונה התבהרה ותמונתו של קונילמל המגמגם מילאה את המסך. ישבנו כמהופנטים מול המסך הענק. כשהתקדמה העלילה, התקשינו להבין איך מצאו לסרט שני שחקנים שכל כך דומים איש לרעהו. (לשחקן שגילם את שני התפקידים קוראים מייק בורשטיין). מידי פעם הופיע הסדרן שאחז בידו פנס קטן ונראה כאיש מלא חשיבות, מאתר למאחרים את מקום מושבם.

בהפסקה יצאנו לקיוסק של זלמן. הזמנו לחמנייה עם נקניקיה והרבה חריף וחרדל וכשסמדר ניגבה את פיה וחייכה את חיוכה המדהים, בדיוק צלצל הפעמון לחזור לאולם.

אני מתקשה היום לזכור את סופו של הסרט. מה שלא אשכח זה את התדהמה שאחזה בשנינו כשיצאנו מהאולם ובחוץ הייתה כבר חשכה.

3303030_315721601.jpg

פסענו יחדיו מקולנוע חרמון לביתנו חזרה. כשבקשתי להיפרד ממנה היא סיפרה לי כי היא פוחדת ללכת לבדה, את כברת הדרך שנותרה מביתי ועד לצריף של הוריה. התנדבתי ללוותה, מרחק של כ-10 דקות הליכה והנה עמדנו מול הצריף שלה. אלא שאז כשהיא ביקשה לומר לילה טוב נזכרתי בסיפורים האיומים על האיש שחי במערות "פרקש האיום". דמיינתי לי שבטח תיכף הוא ירד מההרים. גם אני נתקפתי בהלה ולא העזתי לעשות לבדי את הדרך חזרה. סמדר שהייתה חברה טובה הציעה …ללוות אותי חזרה. וכך זה יכול היה   להימשך כל הלילה, אלמלא תושייתו של אחי הבכור והאהוב ששון, שתהה מדוע אנחנו עושים שוב ושוב את אותה הדרך. הוא חייך ברכות. הושיט יד אלינו וליווה את שנינו, איתו לא פחדתי אפילו מפרקש האיום.

שנים רבות חלפו מאז הסרט ההוא, קטיושה פגעה פגיעה ישירה בקולנוע והוא נסגר. על חורבותיו הוקם היכל התרבות העירוני הנוכחי. בעקבות פגיעת הקטיושה, הוחלט שלא לשפץ את קולנוע חרמון. כמה שנים אח"כ נבנה קולנוע שניר. קולנוע מדהים בארכיטקטורה שלו ולצד הסרטים ההודים שהוקרנו, התחילו להגיע גם הצגות בכורה שהופיעו בשניר. אלא, שהמרכז הישן עדיין נותר מקום המפגש העיקרי של זוגות צעירים רבים. הצעירות היו טורחות להכין "אבו עגלה" בשבת בבוקר, להתבשם ולהתהדר לקראת מוצאי שבת לפגישה עם הבחורים. שם נולדו סיפורי אהבה רבים. הרחבה ההיא הייתה מרכז החיים של כולם. שם נרקמו החלומות, כר פורה לרומנטיקנים, שם לרבים הייתה גם הנשיקה הראשונה.

 מידי פעם היו זוכים כולם לראות גם הצגה בחינם. מופע סטנד אפ מקורי של "מוז'ו גולדסטאר" שסיפר בקולי קולות על הגיגי החיים ומשמעותם. הכינוי דבק בו משום אהבתו לבירה, האיש לא ניפרד מהבקבוק שלו עד היום שבו נעלמו עקבותיו.

חרמון ושניר, אפילו שמותיהם של שני בתי הקולנוע ההם נשמעים היום שורשיים ותמימים ממש כמו ילדותנו האבודה.

חשבנו אז כי שניהם שיכים לאיש הכי עשיר אלימלך בידרמן.

מי היה בידרמן, האם באמת הוא היה כה עשיר. מהיכן הוא הגיע לכאן ולמה נעלם. כדי למצוא תשובות לשאלות הללו הלכתי השבוע לחפש את בנו ישראל ומי שבמשך שנים המשיך את הניהול של שני בתי הקולנוע עד אותו יום "שפוצצו את קולנוע שניר. הם לא הצליחו, זו הייתה בנייה חזקה של קירות בטון עבים. הבניה של עובדי סולל בונה. תכנן את הקולנוע האדריכל הכי טוב בארץ, אבי לא חסך במאומה. הם נזקקו לפיצוץ נוסף. ביום שכל זה קרה, אני לא יכולתי להיות שם, הלב שלי לא היה עומד בזה". אמר ישראל.

333000_946201267.jpg

ביסוד המעלה מתגורר ישראל בידרמן. איש חם ונעים הליכות. כשהגעתי אליו השבוע התפלאתי לשמוע, כי גם אחרי-כל הרבה שנים מאז שהרסו את שני בתי הקולנוע שהקים אביו, הוא עדיין כואב את הריסתם.

 בתוך תיק דהוי שמר ישראל מכתבי הערכה רבים שנשלחו לאביו וגם תמונות ישנות בשחור לבן שאותם הוא מראה לי עכשיו. הופתעתי לדעת שמי שדאג לבנות את  חדר המיון הקדמי בקריית-שמונה הוא לא אחר מאשר בידרמן.

באחת התמונות, אני רואה את בידרמן עומד ליד ווספה. "עם זה אבא היה נוסע להביא סרטים מתל-אביב. עם ווספה".

אלימלך בידרמן הגיע מרומניה לשכונת נורדיה שבתל-אביב. הוא הגיע לכאן אחרי שהיה חבר הנהלה במאפיה הקואופרטיבית, הוא השתכר אז כ-1000 לירות, אך לא מצא סיפוק בעבודתו. בעקבות מודעה שראה בעיתון כי מחפשים עובדים לקריית-שמונה, הציג את מועמדותו למרות שהיה ברור לו כי שכרו יהיה 300 לירות בחודש.

הוא התחיל לעבוד בחברה לפיתוח קריית-שמונה בתחילה כמזכיר ואח"כ כחבר הנהלה ומנהל מפעל הבניה. הוא הפך להיות ה"בולדוזר" של החברה. בעזרתו של האדריכל רכטר הוא תכנן את הקמתו של קולנוע חרמון, בנוסף את בנין בנק לאומי ומתחיל בהשכרת החנויות.

הוא הופך לשותף בחברה, 35 אחוז בבעלותו ו65 אחוז בבעלות החברה לפיתוח. שנים אח"כ הוא רוכש 5 דונם נוספים מקים את קולנוע שניר ועל שטח נוסף של 3 דונם שהוא רוכש מוקם מלון הצפון. את עבודות הארכיטקטורה הוא מפקיד בידיו של הארכיטקט הטוב ביותר שילון. הוא טס לגרמניה לרכוש את הציוד הטוב ביותר לקולנוע. קולנוע שניר הופך להיות לא רק קולנוע אלא האטרקציה של כל האזור. הצגות בכורה כמו: הגששים, כנר על הגג, מאחורי הסורגים, חלק קטן מההצגות הראשונות בישראל ובפעם הראשונה על במה זה קורה רק בקולנוע שניר.

ולמרות עושרו הוא התנהל כל חייו כאיש צנוע ועניו. הוא התגורר בדירה צנועה בקוטג' שממול בית אדלשטיין. נסע בהתחלה בווספה ואחר-כך במכונית פשוטה. שום דבר מנקר עיניים.

בשנת 1976 הצטרף בנו ישראל לסייע לאביו לנהל את קולנוע שניר. "הייתי נוסע לחיפה ומחכה שיסתיים הסרט, ומיד טס לקריית שמונה להקרין אותו". אמר ישראל "ואנשים לא הבינו למה "גונבים" מהסרט. אחרי כל כך הרבה פעמיים שבהם הוקרן אותו סרט זה היה פשוט נקרע".

קולנוע שניר נסגר בשנת 1986. ביקוש נמוך לסרטים, מצב ביטחוני מתוח במשך שנים, הביאו את הנהלת הקולנוע להחלטה לסגור. "מאחר וזו הייתה חברה פרטית לא יכולתי לפנות לשום גורם פילנתרופי שיסייע לנו להמשיך ולהפעיל את הקולנוע". אמר לי ישראל.

קולנוע שניר נמכר ושנתיים אח"כ ניסו פעמיים לפוצץ את המבנה המדהים עד שזה צלח. כשזה קרה לא בידרמן האב ולא ישראל הבן היו שם. בתקופה זו כבר התגורר בידרמן האב יחד עם רעייתו מרים ב"בית בכפר" בכפר סבא. גם כשהיה מאד מבוגר הוא לא פסק מלהתנדב הוא היה פעיל ב"אנוש" וסייע לעמותה של פגועי נפש. בגיל 83 נפטר בידרמן ממחלת הסרטן.

שאלתי את ישראל אם הוא זוכר מה היה הסרט האחרון שהוקרן בשניר לפני הריסתו. "ודאי" הוא השיב. "'מת לחיות'". זה היה שמו של הסרט האחרון".

על שטחו של קולנוע שניר הוקם קניון שמונה באמצע. ואם פעם סרט קולנוע נחשב לבילוי, שהרי היום חנויות מותגים, רשתות מזון וסרטים שמורידים מהמחשב תפסו את מקומם.

"מת לחיות" היה הסרט האחרון. אולי זה רק סמלי, אולי לא…

 


 

אולי יעניין אותך