היום ה-18 בנובמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

יום השואה – מבט אישי

סיפורם האישי של בני משפחתה של חברת המערכת שלנו ליליה גימפלסון, כפי שהיא מספרת לקראת יום השואה והגבורה.

את סיפור השואה של משפחתי שמעתי מאבי אפרים ז"ל פעמים רבות כשהייתי ילדה וגם כשהתבגרתי.

אפרים נולד בשנת 1928 למשפחת מנדל. סבי, זינדל מנדל היה בוגר ישיבה, איש מלומד וחכם. אשתו רחל (סבתי) לבית שמרלין הייתה בת סוחרים אמידים (לפני המהפכה הרוסית).

אחרי החתונה, זינדל ורחל העתיקו את מקום מגוריהם מעיר חמלניק שבאוקראינה לחצי האי קרים, שם הצטרפו לקולחוזים יהודיים (קולחוז – משק חקלאי משותף בדומה לקיבוץ), שהתחילו לבנות כדי לעבד את האדמות בחצי האי.

ביוני 1941 כשהצבא הגרמני פרץ את הגבולות של ברית המועצות, אפרים היה בן 13. הוא זכר, שאביו זינדל התגייס לצבא האדום בימים הראשונים של המלחמה ואחרי מספר חודשים אבד הקשר עמו. אשתו רחל קבלה הודעה רשמית שבעלה נעדר במהלך הקרבות הקשים.

הגרמנים התקדמו במהירות בזק בתוך השטח של ברה"מ. החלו להגיע שמועות על הרג המוני של יהודים באזורים הכבושים. כשהנאצים פלשו לחצי האי קרים, סבתא רחל אספה את שלושת ילדיה וברחה מזרחה.

אבא זכר היטב את הסיוט של הבריחה הבהולה הזאת. היהודים נסעו בקרונות מלאים עד אפס מקום בתנאים קשים, ללא אוכל, שירותים וסיוע רפואי. לעיתים, כשהרכבת עצרה במקום כלשהו, אנשים ירדו כדי לנסות להשיג מזון, חלקם פספסו את הרכבת, כי איש לא ידע מתי היא תמשיך לנסוע. לפעמים היא עמדה יממה שלמה, ולפעמים 10 דקות. לא פעם קרה שחלק מהמשפחה המשיך עם הרכבת וחלק נשאר מאחור. המשפחות נפרדו, ההורים איבדו את ילדיהם, היו צעקות, בכי וכאוס אמיתי.

עקב צפיפות וחוסר תנאים היגייניים ברכבת התפרצו מחלות זיהומיות. אפרים חלה בטיפוס המעיים (מחלת זיהום מסוכנת), המשפחה נאלצה לרדת באחת התחנות כדי לנסות להשיג עזרה רפואית. במשך ימים רבים מצבו של אפרים היה קשה מאוד. הוא הצליח לשרוד, אך במהלך כל החיים סבל מבעיות קבע כרוניות כתופעה מאותה המחלה.

בסוף, סבתא רחל ושלושת ילדיה הגיעו לכפר קטן בקזחסטאן, שם מצאו מקלט. הם עבדו קשה, סבלו מרעב, אך העיקר, הם שרדו.

אבי תמיד הזכיר לטובה את הקזחים הכפריים שקיבלו את פליטי השואה, חלקו עמם את המזון והרכוש הדל שלהם, ובכך הצילו את חייהם של יהודים רבים.

בשנת 1945 לקראת סיום המלחמה חזרה המשפחה לחצי האי קרים, אך בעצם, לא היה להם לאן לחזור. הקולחוזים היהודיים חוסלו, ולא נותר להם לא בית ולא רכוש, היה צריך להתחיל לבנות את החיים מחדש.

תוך זמן קצר התקבלה ידיעה נוראית, שכמעט כל המשפחה הגדולה של סבתא רחל (הורים, אחים ואחיות) שנשארו בעיר הולדתה חמלניק, נרצחו על-ידי הנאצים עוד בימים הראשונים של המלחמה.

המגל נסגר וב-4 באפריל 1990 אפרים אבי, ז"ל אשתו אימי ז'אנה ז"ל, אני וגלינה אחותי, החתנים של הוריי ושלושת הנכדים עלינו לארץ ישראל. כל המשפחה המורכבת מצאה בית חם בקריית שמונה.

סגרנו מעגל שהתחיל בעיר חמלניק שבאוקראינה, עבר דרך חצי האי קרים והסתיים בארץ ישראל, קריית שמונה.

ליליה גימפלסון.

 

אולי יעניין אותך