כיבוד כבד

ישנם שלושה שותפים ביצירת האדם: אביו ואמו יוצרים את הגוף, את החומר, ובורא העולם, השותף השלישי, יוצר באדם את הרוח, את הנפש, המעניק לגוף את חיותו. הוא מאפשר לאדם לשמוע, לראות ולדבר. הוא נוטע בחומר תכונות המעניקות לו את הרוחניות שבו ומבדילות בינו לבין שאר הדרגות בבריאה: חי, צומם ודומם. מצוות כיבוד הורים מעצם מהותה מחייבת לכבד גם את השותף השלישי שביצירת האדם, ולכן היא קשורה למצוות שבין אדם לאלוקים, ולכן אגב היא ממוקמת בצד ימין של הלוחות.

מצות כיבוד אב ואֵם היא מצווה שכלית, כלומר, מובנת מבחינה הגיונית. בנוסף, טעמה גלוי ומובן וגם שכרה מפורש בתורה ("למען ייטב לך והארכת ימים"). לכאורה, כל הנתונים הללו היו לגרום לכך שמצוות כיבוד הורים תהפוך למצווה "קלה" לקיום, הרי אין יותר מידי מצוות שעליהן מובטח שכר פרטני באופן ברור.  

למרות זאת, המציאות מראה אחרת, והמצווה הזו היא כל כך קשה, מורכבת ודורשת המון אנרגיות פנימיות, שכן נראה לעיתים שהדבר בלתי אפשרי. אם תפתחו את השולחן ערוך (ספר ההלכות לזמננו), תמצאו לא פחות ממאות הלכות בנושא שמבארות את המשפט "כבד את אביך ואת אמך". רבי יוחנן הפליג ותיאר זאת עד כדי כך שאמר: "אשרי מי שלא חמאן", כלומר אשרי מי שלא ראה את אביו ואמו.

רבים מאיתנו מקשרים את המצוה להכרת הטוב, וחושבים שצריך לכבד הורים רק משום הצורך "להחזיר להם" על כל מה שנתנו, אך התורה רואה את הנושא מכיוון אחר לגמרי, שכן  מי שמקשר את מצוות כיבוד הורים עם מושגי הכרת טובה, עלול להבין כי יש מצבים שבהם הוא פטור ממצווה זו כמו למשל מצב שהיו לו "הורים רעים", כאלו שנטשו אותו ולא דאגו לו בילדות וכו' ולכן חובתו של האדם לכבד את הוריו נובעת לא רק מההיגיון ומהנטייה הנפשית, אלא בעיקר בשל העובדה שכך ציווה הקב"ה: "כבד את אביך ואת אמך, כאשר צוך ה' אלקיך".

זווית היסטורית מעניינית מראה כי התורה ציוותה על עם ישראל זאת כאשר היה במדבר. שם הוא לא קבל את לחמו ואת מימיו מהוריו, אלא המן והבאר. ילדיהם לא נזקקו לבגד, שכן בגדיהם גדלו יחד עמם. המצווה ניתנה ככבוד וכהוקרה להורים, שהתורה מחשיבה אותם כיוצרי הילד, לצידו של הבורא.

טיפ קטן. התייחסו להורים כאילו היו אנשים מכובדים מאד, גם אם אינם כאלה. נסו להשוות את היחס שלכם למנהלמפקד או לראש העיר לעומת ההורים שלכם, וכן דברו אל ההורים בטון רך ונעים. הגמרא מלמדת אותנו שהונאת דברים חמורה מהונאת ממון. כלומר, לצער מישהו בעזרת מילים, חמור יותר מאשר לצער אותו מבחינה כלכלית. חמור יותר לשלול ממישהו את השמחה והכבוד שלו, מאשר את כספו. לעולם לא היינו מרמים את אמא שלנו, אך לעיתים קרובות מדי יוצאות לנו מילים קשות בשעת הדיבור.

בפרשת השבוע אנו רואים את המצווה דווקא מכיוונו של עשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר שלמרות שנהג בכיבוד הורים כלפי אביו באופן קיצוני, הוא עדיין לא הגיע לשלמות הכבוד שנהג עשיו ביצחק אביו, והנה ציטוט: "כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות".

אז כאן מיד מתעוררת השאלה. איך יכול להיות שאדם שחטא בגילוי עריות ושפיכות דמים יכבד את אביו יותר מנשיא ישראל? מוזר לחשוב שאדם חומרני, המזלזל בתחיית המתים עד כדי כך שמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים, יתייצב בראש המכבדים את הוריהם.

התשובה לכך נעוצה בפרשת השבוע בה מסופר כי לאחר שהבין כי החמיץ את ברכת אביו, התמלא עשיו שנאה תהומית כלפי אחיו יעקב ותכנן להורגו. הסיבה שמנעה ממנו לבצע את זממו הייתה חששו מצערו של אביו לכשייוודע לו הדבר. וכאן אנו רואים מהפך בצד המוסרי של עשיו, שלמעשה אינו מתחשב בערך כיבוד הורים וחושב בליבו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". למעשה יצר הנקמה בליבו של עשיו משתלט על מערכת הערכים שהוא בנה לעצמו ומכניע אותה, ובמילים אחרות, הוא עושה את מה שטוב לו בלי להתחשב באמת ברצון אביו.

סיפור לשבת

אחד הסיפורים הידועים בתלמוד על כיבוד הורים מסופר דווקא על גוי, "עובד כוכבים" כלשון הכתוב, דמא בן נתינה שמו והוא היה אדם נכבד ותושב אשקלון. פעם אחת אבדה אבן ישפה בחושן של הכהן הגדול, והחכמים שיצאו לחפש אחר אבן חדשה, שמעו שיש אחת כזו אצל אותו דמא בן נתינה. הם הגיעו אליו, ביקשו לקנות ממנו את האבן ואף הציעו לו סכום הגון תמורתה, אך הוא סירב. מדוע? כי המפתח של התיבה בה נמצאה האבן היה מונח תחת הכר שאביו ישן עליו. הוא ידע שאם יזיז את הכרית על מנת להוציא את המפתח, אביו יתעורר, ולא רצה לצערו. חכמי ישראל העלו כל פעם את הסכום המוצע, אבל הבן הנאמן עמד בסירובו וסירב להעיר את אביו גם בעבור כסף רב.

רק כשאביו התעורר, הביא דמא לחכמי ישראל את האבן. הם חשבו שהסכום הוא המחיר הנקוב האחרון והגבוה אותו הציעו (אלף זוז), אך דמא לא ניצל את ההזדמנות, אלא זעק ואמר "איני נהנה מכבוד אבותיי כלום!". כלומר, הוא עשה את המצווה לשם המצווה ולא הסכים לקבל שכר גשמי תמורתה, לכן לקח את המחיר הראשון שהוצע לו כבר בתחילת הביקור.

בגרסה אחרת, המובאת בתלמוד הבבלי, הסיום שונה במקצת: בשנה שלאחר מכן נתן הקב"ה את שכרו של דמא בן נתינה כשנולדה לו פרה אדומה. מדובר היה בפרה נדירה ומיוחדת שבתקופת בית המקדש היו משתמשים באפרה על מנת לטהר אנשים שנטמאו בטומאת מת. כעבור זמן קצר מאז פשטה השמועה שבעדרו של דמא נולדה פרה אדומה. שוב התייצבו אצלו חכמי ישראל וביקשו לקנות אותה. אמר להם: "אני יודע שגם אם אבקש מכם כל ממון שבעולם אתם תתנו לי. אבל אני לא מבקש מכם, אלא את הממון שהפסדתי בשביל אבא".