היום ה-21 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

מאיר את הדרך

 

רק פעם אחת במהלך הריאיון קולו של מאיר נשנק וזה קרה כששאלתי אותו על כלתו הצעירה שרה בוכריס שעברה לפני מספר חודשים אירוע מוחי. מאיר גבר חסון שעבד ארבעים וארבע שניים כפועל בנין בסולל בונה, הוא גבר שמחוסן מעבודה פיזית קשה, אבל כשזה מגיע לילדיו ומשפחתו אני חש עד כמה זה קשה לו. ורק אחרי שאני שומע את סיפור חייו אני למד שערך הנתינה והדאגה למשפחה שלו, הם בעצם אבני היסוד של חייו.

מאיר בוכריס נולד בעיר מדנין שבטוניס, ובשנת 1956 כשהוא בן 18 החליטו הוריו, לעלות לישראל יחד אתו ועם שני ילדיהם הנוספים יעקוב (מהנדס אלקטרוניקה) שהיה אז ילד קטן והאחות דבורה אתחד. מאחר והוא היה הבן הגדול הוא הבין שהאחריות לפרנסת המשפחה מוטלת על כתפיו, כבר עם עלייתם ארצה לחלסה, לצריפים בשיכון ו', הוא החל לעבוד בעבודות יזומות.

שנה וחצי אח"כ הוא נקלט לעבוד כפועל בנין ב"סולל בונה". "כבר בהתחלה שמו עלי עין" הוא נזכר "היה לי הרבה כוח ואהבתי לעבוד. חיכיתי לבוקר שיפציע כדי ללכת לעבוד. העבודה בבניין מילאה אותי סיפוק ואושר. לראות גבעה שוממה, ובתוך זמן היא הופכת לשכונת מגורים עם כבישים ומדרכות, זה משהו שמאד אהבתי".

לאור חריצותו וכישוריו המיוחדים הוא מונה בתוך ארבע שנים למנהל עבודה והחל בבניית פרויקטים. בית הספר קורצ'אק והבלוקים של שכונת שפרינצק, הם חלק קטן מהפרויקטים שלבנייתם הוא היה שותף.

"כבר כשהייתי ילד אהבתי להרכיב דברים, הייתה לי סקרנות טבעית לבניה וליצרית דברים טכניים מסובכים", הוא אומר.

זו הסיבה כנראה שהוא זה שהקים את מתקן הבטון הראשון במחצבות כפר גלעדי. מתקן ראשון באותם ימים.

הוא עבד כל חייו בעבודה פיזית קשה, אבל מצא גם זמן תמיד לסייע לקהילה בהתנדבות ולתרום מעצמו לאחרים, הוא קשוב לצורכי הנכים במיוחד. מלבד ההתנדבות שלו ב"יד שרה" מאז שהוקם הסניף בקריית שמונה, הוא ליווה את בנייתו של כביש גישה לבית הכנסת "אור תורה". בנייתנו של הכביש היה כרוך בלא מעט סיבוכים והוא עשה זאת בהתנדבות מלאה כדי לאפשר לאנשים בעלי נכויות המתניידים עם קולנועיות להגיע להתפלל בבית הכנסת.

כשאני שואל אותו על פעילותו ההתנדבותית ועל מניעיו הוא נראה נבוך ומבקש שלא להרחיב את הדיבור על כך ומבקש שלא אפרסם את מעשיו. סוג של ענווה וצניעות, הוא ורעייתו שושנה שאפילו סירבה להתראיין שייכים לאנשים שנחבאים אל הכלים, עושים בסתר, לתת כדי לתת ותו לא.

וזה גם סוד קסמם של הזוג בוכריס. אני שמכיר חלק מילדיהם באופן אישי נפעם מהם, מהענווה של דור ההמשך. שמונה ילדים גידלו הזוג בוכריס, ראובן הבכור מחנך בבית ספר, יורם מורה ומפקח בניה, הרב ישי דיין בבית דין, אסתר מורה, מרים ונוגה התאומות שלא מתגוררות בקריית שמונה איציק בעל עסק עצמאי ושלומי מורה באקדמיה.

 

– שבעה משמונת ילדייך הינם אקדמאים, מרביתם עוסקים בהוראה, בנך הרב ישי הינו דיין בבית דין, בהחלט סיפוק ומקור לגאווה…

"כל מי שרצה מילדי ללמוד עזרתי לו. נתתי את הנשמה, הייתי מוכן להיות עבד רק שילמדו", הוא אומר בסיפוק.

 

– למה זה היה חשוב לך כל-כך?

"ראיתי את אלו שבזמני למדו, אילו הייתי ממשיך רק שנה אחת ללמוד בגבעת וושינגטון, הייתי הופך למורה מוסמך, ומשם אולי הייתי ממשיך לניהול. אבל לא עשיתי את זה כי הייתי חייב לפרנס משפחה כבר בגיל 18. אני לא מצטער על כל מה שהיה. לא מצטער…", הוא אומר.

 

– אולי, זאת הייתה ההזדמנות שלך לתת לילדיך את מה שלך לא היה?

"נכון מאד. הגדרת את זה נכון".

 

– אתה גאה בהם?

"מאד. מי שלא בסדר אני מוכר אותו…", הוא אומר בנימת צחוק משעשעת.

 

– איזה אבא היית?

"תראה, אשתי ואני עבדנו מאד קשה בשביל לגדל את הילדים. אשתי עבדה הרבה יותר קשה ממני. כי היא גם עבדה וגם טיפלה בבית וגם ובילדים. לי לא היה הרבה זמן. הייתי יוצא מוקדם וחוזר מאד מאוחר. מי שחינך את הילדים זאת אשתי.

 

– זה יפה שאתה ככה מפרגן לה.

"זאת האמת לאמיתה. זאת אשתי. השתדלנו שלא להחסיר  מהילדים מאומה. אנחנו לא רצינו להיות תלויים באף אחד, בכוחות עצמנו לבסס את עצמנו וזה מה שהיה. ככה גם היו הורי, זה חינוך שספגתי בבית. אני מקווה שככה גם ינהגו ילדי. שלא יהיה מצב שיזדקקו לחסדיו של מישהו אחר".

 

– אם דיברנו על הילדים מה שלום כלתך שרה שעברה אירוע מוחי?

"הכלה שלי זאת אישה שלא מגיעה לה מה שקרה לה בכלל". קולו נשנק והוא דומע, "היא מגיעה כל שבוע להיות ליד ילדיה. אני האמנתי שמצבה ישתפר. למרות שהרופאים בהתחלה אמרו שמצבה אבוד, ואין שום סיכוי להצילה. למזלנו הטוב מי שניתח אותה זה מנהל המחלקה שהגיע במיוחד לנתח אותה בתל השומר".

 

– איפה זה קרה, מי מצא אותה כשהיא התמוטטה.

"זה קרה ליד בית הספר שבו היא מלמדת "המתמיד". היא הייתה ביום חופשי בכלל, היא הגיעה לעשות איזה שהם סידורים. בדרך חזרה הביתה לפני שהיא יצאה, היא עברה אירוע מוחי. היא נותרה ברכב קרוב לשעתיים, ורק בנה שלומד במתמיד יצא אליה לבקש ממנה משהו, והוא מצא אותה ברכב. אמבולנס הסיע אותה לצפת ומשם לתל השומר".

 

– מה מצבה כרגע, היא מדברת ושבה להכרה?

"היא מדברת, ואפילו גם קצת מתהלכת".

 

– אז זה ממש נס.

"זה נס משמים. תמיד האמנתי שמצבה ישתפר".

 

– באמת, מה נטע בך את האמונה?

"אני אגיד לך את האמת. כל חיי עזרתי לנכים מאז שהוקם יד שרה בשנת 1985. הייתי בין מקימי הסניף בשפרינצק, ועד הקמת הסניף החדש. תמיד, תכננתי את סדר יומי בעבודה לפי ההתנדבויות. לא האמנתי שהקדוש ברוך ה' יעשה משהו רע. אין יותר טוב מאמונה". והוא דומע שוב. "שרה עוזרת לעצמה הרבה, ואדם שעוזר לעצמו להיות בריא, הופך להיות בריא". 

 

אולי יעניין אותך