היום ה-28 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מורידה מסך עשן

היו חגים, שבתונים,
גשרים, ולא מעט שעות פנויות. כל פעם תכננתי להתיישב לכתוב ופשוט לא הצלחתי. לא שזה
לא קרה לי בעבר. זה קורה לי כמעט תמיד כשאני נדרשת לכתוב, אבל הפעם נדמה שהסיבה
שלי טובה במיוחד: יותר מחצי חיים "הייתי מעשנת", ובשנים האחרונות מעשנת
כבדה. על אחת פי כמה וכמה בשעת כתיבה: סיגריה נדלקה בסיגריה, שורה ועוד שורה
נכתבה, פיסקה אחת נגמרה והמאפרה כבר הייתה מפוצצת, שולחן העבודה התמלא באפר,
ומתוך הטשטוש של ההתמכרות האכזרית הזאת, לא פעם הרגשתי שמסך העשן הזה הוא הדלק
שמביא את המילים.

עד גיל 30 עישנתי בלי שום רגשות אשם, "סמוקרית" אמתית בלב ובנפש. בכלל
לא חשבתי על הפסקה. ואז הכרתי בחור (שלימים הסתבר כאידיוט) אבל אני חייבת לו תודה
גדולה. 
חברים לחצו עלי על שידוך מעניין, בחור אמריקאי איכותי, עם משרה בכירה בארגון גדול
"חייבת לנסות". קבענו דייט בבר חדש ואפל בתל אביב. האמריקאי העז לאחר
ואני ישבתי על הבר ועישנתי כמו שעושים כשממתינים. ואז הוא הגיע, לא בחור מרשים
במיוחד, אבל עם לא מעט תעוזה, רק המבט שלו גרם לי להבין כמה ההרגל המובן מאילו שלי
מגעיל, ועל כך תודתי לו נתונה. 
למרות הסיגריות יצאנו קצת, זה לא ממש הסתדר (ולא בגלל ההרגל המגונה) אבל אני
נשארתי עם המשימה, להפסיק לעשן.

אחרי שנתיים של
ניסיונות הפסקה טראומתיים ורגשות אשם בלתי פוסקים מהעישון המתמשך, החלטתי שכבר אין
טעם למשוך את זה יותר, אני לא אמשיך להיות מעשנת, ויום כיפור זאת הזדמנות מצוינת
לגמילה.

אספתי אנקדוטות
בולטות מאין ספור השיחות שקיימתי עם נגמלים במהלך התקופה, ותמצתי את הנקודות
העיקריות מהתחקיר המקיף שהכנתי עבור "הגמילה האחרונה", קיבלתי רוח גבית
מרב-המכר "הדרך הקלה להפסיק לעשן", התחזקתי, וקפצתי על חלון ההזדמנויות
שיש לכל מעשן, רגע חזק לברוח מהספינה. לא עוד חנק מתמשך, שיעבוד להפסקות סיגריה,
חיפוש אחרי מצית בלילה קר, עצבנות בכל מקום כי אי אפשר לעשן, וכמובן סירחון מביך,
ואיכות חיים ירודה. רגע לפני כניסת הצום ינקתי את הסיגריה האחרונה ונחנקתי, ידעתי
שזהו הסתיים לו עידן.  

הסיגריה ליוותה אותי
לכל מקום מגיל 14, זה יותר מחצי חיים. היא הייתה שם ברגעים קשים, ברגעים יפים,
כשטעמתי טעמים חדשים, כשראיתי זריחות ושקיעות מפוארות בארץ ובחו"ל,
כשהתאהבתי, כשנשבר לי הלב, כשהתחלתי לעבוד בעבודת חדשות, כשלמדתי, כשנבחנתי
כשחשבתי, רגע לפני שנרדמתי קצת אחרי שהתעוררתי. תמיד. אנשים באו והלכו והיא תמיד
הייתה שם.

אחרי שלושה שבועות
שהגוף שלי כבר כמעט לגמרי נקי מניקוטין, נדמה לי שחירותי קרובה מתמיד. אני לא
אשקר שהמחשבה על כך שאף פעם לא אגנוב יותר רגע כמוס של כוס קפה עם סיגריה, קצת
מבהילה. אבל מצד שני אני יודעת שרגע מטומטם כזה, יביא לעוד שנים של סבל. 
ההתמכרות הזאת מעוורת וגורמת לך לייחס לסיגריות סגולות הזויות: הסיגריות לא הופכות
את רגעי ההמתנה לקצרים יותר, היא לא משפרת את איכות ההפסקה, עצבנות עצבות ובאסה לא
משתפרים בזכותה.., סרטים והצגות מהנים יותר בלעדיה, וואלה פתאום אפשר להתרכז באמת. 
הנה עכשיו אני גם מצליחה לכתוב בלעדיה…!  










 


 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad