בעולם התזזיתי בו אנו חיים, אתה חייב גלגל הצלה, תחנת התרעננות במסע החיים. בעיה מספר אחת אצל הדור הצעיר היוצא לחיים תפקודיים הוא הפער בין הרצונות ובין היכולות, והפער ביניהם הוא התסכול המוביל לכישלון, בדרך כלל. זה באשר לאדם הבודד. ומה באשר לארגון בו מתכנסים רבים להשגת יעד מסוים? מה באשר לפערים בין היכולות של היחידים, והפרשנות שהם נותנים בהשגת היעד?
כל אלה ועוד הן מן השאלות איתן מתמודדת בת חן בעבודתה שיועצת ארגונית, ולא רק, כי בת חן היא יותר מיועצת, היא מנטור.
בת-חן לביא, ידועה בכינוייה "פלפל", בת 45, ילידת קריית-שמונה, גאה במורשת המשמעותית שקיבלה ממשפחות הוריה (לביא (לויפור) ורביבו), בת חן הנה אמא לשני מתבגרים, בעלת עסק, עצמאית, יזמית חברתית בלב ובנשמה.
- שלום בת חן. זכינו ולפני כ-שבע שנים שוחחנו ממש כאשר פתחת את העסק.
שבע שנים אחרי, מהן התובנות שלך?
בת חן: "וואו, שבע שנים, מלאות בלמידה, עשייה, הרבה תנועה, מבפנים ופיזית, שבע שנים שבהן אני זוכה לפגוש וללוות כל כך הרבה קהלי יעד, אנשים, צוותים, ארגונים, מנהלים, קהילות וקבוצות מכל הסוגים, בכל הארץ.
התובנות העיקריות שלי יושבות על מילות מפתח שמובילות אותי כל הזמן- "להעז, לא לפחד, לחלום וליהנות!".
העבודה שלי, הדבר הזה שאני מתפרנסת ממנו, הוא בעצם השליחות שלי וככה הרגשתי מהיום הראשון של "פלפל" ומהסדנא הראשונה ששיווקתי, אני יודעת שכל שיח או מתודה או נוכחות שלי עם המונחים שלי הם עוד נקודה בה אני מדייקת את מה שאני יכולה לתת לעולם הזה, לקדם תפיסות ולהניע לשינויים".
- ספרי למי שעדיין לא מבין כיצד העסק שלך עובד, מה זה בדיוק ולמי הוא מיועד?
בת חן: "פלפל" עוסק בליווי אנשים, קבוצות, צוותים וארגונים בתהליכים של צמיחה, חיזוק, דיוק והתארגנות מחדש, אני יועצת ארגונית, מנחת קבוצות, ומלווה תעסוקתית.
עובדת עם ארגונים מכל המגזרים במשק, בכל הארץ: רשויות, מוסדות חינוך, צוותים קהילתיים, קבוצות, מנהלים, קהילות וגם אנשים פרטיים, ומלווה אותם בתהליכים קצרי וארוכי טווח שמחברים בין חשיבה, עשייה, פרקטיקה ומערכות יחסים. זה לא ייעוץ תאורטי אלא עבודה מעשית בשטח: בירור זהות, ערכים וצרכים, מתן "כלים רכים", פיתוח מנהיגות אישית וקהילתית, בניית והטמעת תהליכים (בהתאמה לצרכי ומטרות מזמיני השירות), העסק מיועד לכל מי שמרגיש שהגיע הזמן לעצור רגע, לדייק כיוון, וליצור שינוי שמחזיק לאורך זמן – בארגון, בצוות, בקבוצה או בחיים עצמם".
- המלחמה, הפינוי והחזרה, כיצד זה היה אצלך?
בת חן: "בהתחלה זה היה נראה כמו כל דבר שקורה לנו, חלק מהחיים, משהו שהיינו בתוכו והוא נגמר. אבל ככל שעובר הזמן אני מפנימה יותר ויותר שזה חתיכת אירוע שקרה פה ועוד קורה בגדול!
הפינוי עצמו מבחינה מקצועית, לשמחתי הגדולה, היה כרוח גבית מקדמת אותי ואת החשיפה שלי לארגונים גדולים מאוד במרכז הארץ ולתפיסה שלי שאני צריכה ויכולה לגדול ולפרוץ גם גבולות גאוגרפיים וזה אכן קרה בזכות התזוזה הפיזית שלי למרכז הארץ בחודשי הפינוי.
אבל כמובן אי אפשר להתעלם מהריקושטים בתחומים האחרים שהמלחמה והפינוי הללו זמנו לנו כמשפחה, כקהילה וכתושבי העיר וגם כאשת מקצוע שעובדת עם אנשים.
אותם ריקושטים מעלים המון שאלות מהותיות, גדולות, הרות משקל על החיים בכלל ועל מצב הצפון בפרט. שאלות שעוסקות באופטימיות אל מול פסימיות (תכונה חדשה שהצטרפה למאגר התכונות שלי, לצערי), שאלות שמבקשות להסתכל באומץ על העתיד שלי ושל ילדיי, להבין האם אני מאמצת תפיסה אינדיבידואליסטית או מתגייסת ונרתמת למאמץ לקידום תהליכים אזוריים. אומר בכנות שתשובות לרוב השאלות עדיין אין לי, וזה רק הולך ונהיה מורכב ומסובך יותר ויותר. דבר אחד אני יודעת ולא מוותרת עליו, וגם לא מתביישת לומר- מגיע לי שיהיו לי הזדמנויות, מגיע לי להצליח, מגיע לי!".
לו רק יכלה, הייתה מנערת רבים בהנהגה המקומית על הפספוס הגדול שקריית שמונה הולכת להתפספס.
אבל היא רק בת חן, שנולדה וגדלה בגן העדן הזה ששמו קריית שמונה, והיא אומרת את שלה…
- לפני שבועיים קיימה הממשלה את ישיבתה בעיר. לו את ראש הממשלה, מה היית מעניקה לעיר כדי שתתרומם?
בת חן: "העיר שלנו, לדעתי, נמצאת במצב הכי מאתגר שהייתה בו מכל השנים שאני חיה בה, היא משולה למראה שהתנפצה למיליון חלקים, וכידוע להדביק חלקים של מראה שנשברה זו לא משימה פשוטה. הממשלה והרשות המקומית חייבות לשלב ידיים, חזק חזק, ולהבין שהאירוע הזה הוא בחזקת "להיות או לחדול" (ההזנחה לא התחילה בעקבות המלחמה היא כאן כבר שנים), אם לא תהיה פה התבוננות ל-10 שנים קדימה, עם תכניות (שדרך אגב נכתבו ונכתבות וקיימות!) ועשייה, העיר לא תהיה מקום שמישהו ירצה לחיות בו ולהאמין בו ואם תרשה לי להגיד, תסריט של בסיס צבאי שמגן על הגבול (כי התושבים עזבו) במקום עיר אזרחית, הוא לא מופרך".
אחת הבעיות החברתיות של בני העיר היא העובדה שחלקים מגופם 'נתלשו' והדרימו אל העולם שמציע יותר. היא לא שופטת, ואפילו מגבה את כל מי בחר לפרוש כנפיים מכאן, אבל באשר אליה, זה כבר סיפור אחר.
- אגב, את יודעת כמה מבני המחזור שלך נשארו בעיר?
בת חן: "אין לי מספרים מדויקים אבל יכולה לומר לך בוודאות שרובם לא כאן, עזבו למרכז, לקיבוצים וכו. אני מבינה את זה ומרגישה את זה כשאני מנסה לארגן מפגש חברתי או סתם לפגוש אנשים שאני אוהבת. כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי למה הם לא כאן ואני כן, מה הם מרוויחים, מה אני מפסידה בחוץ ואני מרוויחה כאן?!
כאמור, המון שאלות".
- לסיום, כיצד תיראי, את והעסק שלך, בעוד …שבע שנים?
תשובה.
זו שאלה נהדרת כי ממש בימים אלו אני בבניית תכנית להרחבת העסק בכל מיני צורות ויש לי כמה חלומות עבור "פלפל", חלק מהם קשורים לבניית מרכז הנחיה והדרכה לארגונים ולצוותים, להעסקת מנחים נוספים שיגיעו לארגונים השונים בארץ כשלוחה של "פלפל", ועד לחלום גדול ומרגש- הנחייה בחו"ל לקהילות ונוער בתפוצות.
כמובן שאני אמשיך לנוע ולזוז, כי זה מה שמזין אותי באנרגיה לעשייה ולהתפתחות, להיות ב-חמש ערים שונות בארץ בשבוע עבודה אחד ורק להגביר את הקצב, בלי לעצור!".
וכדי לתת תוקף לחזונה ועצותיה, אומרת בת חן "אספר על אירוע אזורי, נשי יזמי מפנק, גדול שאני מתכננת בקרוב, לקיים דווקא בעיר, בשיתוף ויצו קריית שמונה, תעקבו, יהיה מעניין!".
