היום ה-18 בנובמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

קול הזמיר נדם

מאת: אלי סבתי

יש רגעים בחיים שגם לאדם כמוני שגמע מרחקים רבים וארוכים בעיתונות ובעולם התקשורת, נגמרות המילים. נדמה שאת אותן המילים היפות, חידודי הלשון והמשפטים המתובלים בחדות ובהומור כל כך נהדר, לקח איתו לעולם האמת זמיר עשור שעשה זאת טוב יותר מכולנו.

היה בו משהו שאין באחרים. כאילו והמוביל הארצי ניקז באמצעות כל הצינורות הקיימים את כל התכונות הטובות ואת כל האיכויות הנהדרות למאגר אחד – מאגר "זמיר".

לפני 17 שנים נפגשנו. זה היה בחדר אפוף מעשן הסיגריות שלו באחת ממערכות העיתונים, שם התחלתי את דרכי. מיד נוצרה בינינו כימיה. זמיר הפך למנטור שכל אחד רק יכול לייחל לו.

בשנת 2005 יצאנו לדרך חדשה. עיתון חדשות הגליל נולד לאחר המון התייעצויות מעמיקות ומחשבות משותפות על זהותו ואופיו של "השחקן החדש" בעיתונות המקומית. הבעלים חנניה פחימה, העורך הראשון זמיר ואני, ישבנו לילות ארוכים על מנת להגיע למוצר המוגמר שהפך מיד למוצר הנחשק של יום שישי בכל בית בקריית שמונה וסביבתה. זהו תהליך שספק אם היה מצליח ללא ההברקות המקצועיות של זמיר.

השבוע, שעות אחדות לאחר שצוין יום הולדתו ה-53, מסר זמיר את נשמתו לבורא. כל כך צעיר, אבל בשנותיו המעטות, הוא הטביע חותם של ממש בעיתונות המקומית. הוא נכנס לליבם של תושבי קריית שמונה שפשוט אהבו אותו. הוא ללא ספק חתום על פרק חשוב מאוד בספר דברי הימים של קריית שמונה.

זמיר מעולם לא ראה את גילו של האדם שמולו. מבחינתו הוא העניק כבוד והיה קשוב לכל אחד מטף ועד זקן. זו גם הייתה הסיבה שהבן שלי אביהוא כל כך אהב אותו. הייתם צריכים להיות עדים לשיחות בין השניים. זמיר קרא לו: "חבר שלי". לא בצחוק. כך גם הרגיש אביהוא שהתעקש להיות נוכח בלוויה שלו ולהיפרד ממנו בפעם האחרונה עם המון כאב.

תמונה ששווה אלף מילים ומספרת את סיפור חייו

את החלקים שהיו חסרים לי בפאזל המרשים הזה שנקרא זמיר עשור, הצלחתי להשלים במשך 34 ימים, אי שם בקיץ 2006. בימי מלחמת לבנון השנייה נשארנו זמיר ואני בקריית שמונה. בעידן שהפייסבוק עדיין לא חדר לחיינו והפך לנחלת הכלל ובמלחמה שכבר לא פקדה רק את עירנו האהובה – אלא את כל אזור הצפון, הרגשנו מחויבות להעניק לתושבים  ולקוראי אתר "קריית שמונה און ליין" של זמיר, את החדשות הכי מהירות, חמות ומדויקות.

קיפצנו בין מוקדי הנפילות במהירות, הגענו לכל מקום ראשונים. בעוד אנשי תקשורת אחרים עוטים שכפ"ץ לגופם וקסדה על ראשם, חמושים בעדשות ובאמצעי צילום חדישים ורבים מהם אף נוסעים ברכבים ממוגנים, זמיר ואני הסתפקנו בסיטרואן מסחרית, מצלמה קטנטונת שרחוקה מלהיות מקצועית ובחסדיו ורחמיו של בורא עולם. האמנו ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

חיינו את המלחמה הזו 24/7 ומי ידע "פחד מהו?". טוב שורד עשור ששהתה בתל אביב עם הילדים, הזכירה לנו מידי פעם שאנחנו הורים לילדים ויש לנו אחריות. הבנו את זה רק כשהסתיימה המלחמה ובנינו "יומן מלחמה" מאלפי התמונות שצילמנו.

לא בכדי זכה האתר של זמיר עשור להערכה והוקרה רשמית מאתרי החדשות הכי נחשבים בישראל, על סיקור יעיל בזמן לחימה ובאמצעים דלים.

בימים האחרונים שואלים אותי: "כחבר קרוב של זמיר, מה יש לך לומר עליו?". אני מיד מפנה אותם לתמונה שצילמתי ב-27 ביולי 2006. בזמן התקפת קטיושות מאסיבית על קריית שמונה במהלך מלחמת לבנון השנייה, זמיר ואני עלינו במהירות לגבעת שחומית, כדי לצלם את העיר מכוסת העשן. אמרתי לו: "זמיר, אין לנו תמונות מהמלחמה". מיד הוא נעמד ואישר שאצלם. הקלקתי. בדיוק באותו הרגע רעדה האדמה. טיל קטיושה נפל בשכונת אשכול, בדיוק ברקע התמונה שצולמה.

זו התמונה שמסכמת בעבורי את האיש המיוחד הזה: תמונה שמשדרת עוצמה, אדם שלא חשש מעולם מכלום, העמיד את הרף הכי גבוה בעיתונות, אהב את העיר קריית שמונה ותושביה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכן… החיוך הזה שייחרט בזיכרוני לעד. חיוך של רוך וטוב לב. איש של אהבת חינם.

כך אני רוצה לזכור אותך, זמיר אהוב נפשי עד יומי האחרון. נוח בשלום על משכבך חבר יקר. תמיד אדע שכל מדרגה אותה אני עולה אט אט בסולם הקריירה שלי, היא בזכותך ובזכות ארגז הכלים הכי מגוון ועשיר שהענקת לי במשך 17 שנות חברותנו הקרובה.

תודה לך על כל דקה במחיצתך – היא הייתה בעבורי נצח ורווח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיתונות אמיצה, אהבת חינם וחיוך של רוך וטוב לב. זמיר עשור

 

אולי יעניין אותך