עם תחילתו של השבוע הופיע בפייסבוק פוסט של יאיר לפיד המאחל לציבור המוסלמים חודש רמדאן קל. תוך מספר דקות הדף שלו געש ורגש בתגובות מכל קצוות הארץ ומכל קצוות הדעות. הזדעזעתי לקרוא איחולי מוות, קללות וגידופים שמכווצים את הלב. רבים גם הגדילו לעשות ותירצו את איחולי המוות בזה שהוא לא אזכר את ימי בין המצרים וצום תשעה באב. מישהו כנראה פספס או שכח את המשמעות של היום הזה, ולאן שנאה יכולה להביא. ביקורת, כעס וחוסר הסכמה הם בהחלט לגיטימיים, אבל הדורסנות הקיצונית הזו זה סדין אדום לאלימות ושנאה הדדית, ללא קשר לדעות פוליטיות.
אחר כך קראו כמה מבכירי מפלגות מסוימות לאנשי הכיפות הסרוגות "עמלק" שיש למחותו, מאחר והם אינם 'יהודים אמיתיים'. תחילה תהיתי מה בדיוק הם חושבים על חילונים שכמותנו, אבל הפרדוקס הגדול נגלה די מהר, אנשים לומדי תורה ומצוות, שאמורים להוות דוגמא, להיות קרן אור לחוכמה וידע, בוודאי ובוודאי מבינים עומקם של פרשנויות ליום תשעה באב, רואים לנכון לחרף דם מדמם רק כי הם מניחים שיש להם מונופול על אלוהים.
וכך בהתפרש השבוע נתקלתי בעיתונאי מוכר יושב בראש מורם ברוב הוד והדר בתוכנית טלוויזיה, ומבקש מהעולם להחרים את עמו ומדינתו בשל פשעיה. אני לא אכנס כאן לדיון הפוליטי, ההומאני או הפרקטי בנושא, אבל אני כן תוהה בקול לאן עוד נגיע כשאנשים מתוכנו רוצים בחורבננו כאילו אין לנו די והותר אויבים ושונאים.
אין ספק שאדם קרוב אצל עצמו, וודאי שכל אחד חושב לעצמו שהוא צודק ולכן הכל מותר וקביל, מבחינתו. דווקא בימים אלה כשההיסטוריה מתדפקת על דלתנו, מן הראוי שלפחות נזכור את שיעורי העבר. לחשוב ש"לי זה לא יקרה" תקף רק עד שבסוף…זה קורה.
