אלי הורוביץ ז"ל היה טייקון, במובן החיובי של המילה בכל הקשור לאהבת האדם והארץ, כך הוא פעל בחייו וכך הוא ייזכר לאחר שהלך מאיתנו.
הרצל בן אשר
מספר כליף איפרגן, מעובדי המפעל הותיקים שהיה יו"ר ועד עובדים שהכיר את אלי הורוביץ מקרוב.
"ישנו קושי לדבר על אלי בלשון עבר, אך הזכרתו היא הנצחתו נזכור אותו העובדים, בחיוך הנסוך על פניו בלחיצת יד חמה מהעובד ליד המכונה ועד אחרון העובדים הזוטרים, כולם היו שווים בעיניו ועם כולם הוא דיבר בגובה העיניים.
הורוביץ היה תעשיין יהודי גאה בארצו ובעמו וחרד מאוד לעתיד החינוך בישראל. הוא שידר ציונות נטו! שלצערנו חסרה היום, ללא זיוף. אלי הורוביץ האמין בעבודה ובעובד וזה מה שהביא אותו לקריית שמונה להקים את מפעל מגדה בקריית שמונה.
למרות מעמדו הרם התנהל על פי הכלל ו'הצנע לכת', זהו ייחודו והצלחתו של האיש הנפלא הזה שאנחנו כבר מתגעגעים אליו.
מצאתי חובה להעלות קוים לדמותו מהיכרותי את האיש, במהלך כהונתי כעובד טבע וכיו"ר ועד העובדים.
תקצר היריעה מלהכיל את חסדיו וגודלו של האיש.
הוא לא ניצל את מעמדו אלא השתמש בו כדי להטיב עם העובדים שעריצו אותו על כך.
זוכר אני לפני מספר חודשים באחד הערבים עת הוזמן אלי הורוביץ למכללת תל חי כאורח כבוד בערב הוקרה לקידום פרויקט מצוינות טבע. לאחר הטקס ירד אלי בגפו במכוניתו הגיע ונכנס למפעל כאחד העובדים, מבלי להודיע למנהל המפעל על הגעתו, נכנס לאולם הייצור מלווה באחראי משמרת הערב, לחץ את ידי העובדים ושאל לשלומם, ולאחר מכן נסע לביתו ללא שום טקסי כבוד.
בערב ראש השנה האחרון הוזמן אלי לטקס הרמת כוסית שנערך כמידי שנה במפעל נשא דברים וסיפר על אהבתו לגליל: "אני כל כך אוהב את הצפון עד כי אני 'גונב' ג'יפ מאחד החברים ומטייל להנאתי במרחבי הגליל".
אלי בעצם אהב את האנשים בצפון ואנחנו אהבנו אותו…
יהי זכרו ברוך.
