. אישית אני מדברת על הבטרייה של הפלאפון שלי, למרות שזה בהחלט יכול להיות נכון לשאר תחומי החיים. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי במרדף אינסופי להטענת הפלאפון, הסתובבתי עם מטען בתיק וכל שקע פנוי נוכס מיד למשימה. כשזה לא הספיק הגדלתי לעשות וקניתי מטעין נייד, כך שגם אם אין חשמל אפשר יהיה להאכיל את המפלצת. למזלי המצב כל כך החמיר שהפלאפון החל לקרטע, ואילץ אותי להחליף בטרייה. כשהחיים הפכו בין רגע טובים יותר, התפלאתי איך הספקתי לשכוח שפעם, לא מזמן, הבטרייה החזיקה לי יום שלם. קל מאוד לזלוג לתוך מציאות שלא נוח לנו איתה, במיוחד כשהשינוי מטפטף באיטיות וחומק מאיתנו, ובוקר אחד אתה מוצא את עצמך רגיל למציאות שלא בהכרח היית בוחר בה אם מישהו היה שואל אותך קודם.
השבוע לקחתי טרמפ עם כמה סטודנטים מתל חי, ולראשונה שמעתי איך קריית שמונה נראית דרך עיניהם. אני רוצה להזהיר אתכם, המחזה אינו מלבב. עד כמה שעצוב לומר, את צעירי העיר קשה להחזיק כאן, אז שסטודנטים יחליטו להישאר ולבנות פה את חייהם זו מעט יומרה. עלו הרבה שאלות שגרמו לי מעט מבוכה, כי כמו שציינתי יש דברים שמתרגלים לחיות איתם ולא מייחסים להם חשיבות. הם תהו איך צעירים חיים כאן, מה יש לעשות בעיר עצמה בסופי שבוע, למה אין פאב בקריית שמונה אלא רק בקיבוצים, ועל משקל זה, מה עושים פה נערים בני 16-17 כשהם רוצים לצאת ואין להם עדיין רישיון נהיגה, איך זה שאין פה בית קולנוע, איך מסתדרים פה בלי רכב פרטי, ואיך עושים קניות כשאין אחד (הקווים הפנימיים כבודם במקומם מונח, אבל כשנסיעה באוטובוס יותר מבזבזת לי את הזמן מאשר חוסכת אותו, זה קצת מפספס את הפואנטה). בנוסף לכל זה התחוור לי שהסטודנטים מכירים בעיקר את החלקים היותר מוחלשים בעיר. יש כאן תרומה סטודנטיאלית ענפה בתחומים הסוציאליים, בגנים מיוחדים, פר"ח למיניהם, עמותת איילים וכו'. וכשאין משהו בעל משקל שיאזן לצד השני (כמו נאמר, בילויים), כך זה נשאר.
מי לא זוכר איך התמרמרנו שבתקופות קטיושות, כתבי הטלוויזיה היו הולכים לצלם רק את האוכלוסיות החלשות, וכך לבסוף נראינו בעיני הצופים מהצד, כי לא הכירו להם שום דבר אחר. בקטנותי זה הרגיז והביך אותי, ותמיד ניסיתי להיות שגרירה טובה של העיר, כמו רבים מכם. ובסופו של יום, זאת האחריות שלנו לייצר לעצמנו את המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה.
