היום ה-01 בפברואר , 2024

Select your Top Menu from wp menus

הבית ברחוב דנציגר

לפני כשבועיים עלה מימון לאוטובוס 'אגד' בקו פנימי בקריית-שמונה. בשנייה שהוא הושיט את ידו אל הארנק, הביט בו הנהג ונשימתו נעתקה. "אתה זוכר אותי?", הוא שאל את מימון "אני הנהג שכמעט והרג אותך".

הסיפור שבו מדובר אירע בשנת 1982, כשמימון יצא ביחד עם תלמידי התיכון למסע בהרי אילת. בשעה עשר בלילה אחרי שמימון בישל ארוחת ערב לכל התלמידים, והכין להם גם מדורה שבה יוכלו לצלות את תפוחי האדמה, הוא תפס לעצמו פינה מרוחקת קמעה ונכנס אל תוך שק השינה לתנומה קלה.

האוטובוס שהביא את התלמידים כמה שעות קודם, בדיוק חזר מאילת עמוס בציוד. הנהג נסע אחורנית לחניית לילה. הוא לא שיער כי ממש באמצע, בין גלגליו האחוריים, ישן לו מימון שנת ישרים ועבר מעליו. הוא נסע אחורנית ושוב קדימה. "לפתע ראינו מתחת לאוטובוס דמות שיוצאת". סיפר שאול יום-טוב סגן המנהל היום, שהיה אז עדיין תלמיד בבית הספר דנציגר."מתחת לגלגלים יצא מימון חיוור ומבוהל, שם חגגנו לו את יום הולדתו מחדש".

הליווי של מימון לטיולים השנתיים, והדאגה לשלומם גם במסעות לאילת, הם רק חלק קטן מהתפקיד שהוא מילא כאב בית, במשך 34 שנים שבהן עבד בדנציגר. "מימון ופרלה גרו בבית הספר ממש. ביתם עמד בכניסה", מספרת סילבי פרטוק שהייתה גם היא תלמידה אז. "מימון היה אב בית מיתולוגי, הוא באמת היה אבא במלוא מובן המילה. הוא דאג לנו ולרכוש. כשהוא היה רואה שריטה על הקיר הוא היה כואב את זה כאילו והקיר שבביתו נשרט. הזיכרון הכי חזק שלי כילדה הוא אחרי יום העצמאות, כשהיינו מסיימים את ההופעות בעיר היינו מגיעים אליו הביתה, אל בית הספר. היו ילדים שלא היה להם כסף לקנות אוכל בדוכנים. מימון היה מכין לכולנו מדורה עם פיתות ופירות, הדאגה שלו להשביע את רעבונם של אותם תלמידים מעידה על אנושיותו מכל הכיוונים".

השבוע הלכתי לפגוש את הזוג בן אדיבה. הם מתגוררים ברחוב פלדמן בדירה קטנה וחמימה. למרות שאין בינינו הכרות מוקדמת, הם טורחים סביבי כאילו הייתי בן אובד ששב הביתה.

מציעים לי קפה, מגישים עוגיות, נחמדים וחמים וזה מסביר משהו על סוד קסמם והשפעתם על דורות רבים של תלמידים שהינם בוגרי דנציגר.

 

תלמידים בסנוקר

 

מימון ופלורה עלו לישראל בשנת,1955 מטנג'ר יחד עם ארבעת ילדיהם. כוכבה שמתגוררת כיום בראשון לציון, אשר מבעלי מוסך 'אור הצפון', מוטי שמתגורר גם כן בראשון לציון ומאיה שנשואה לעמוס שמשון האופטיקאי. כאן נולדו ענת שפיגלר שעובדת במרכז פסגה, ומשה שנולד בדנציגר, בן הזקונים שמתגורר כיום  בארה"ב. מימון הכיר את פלורה בגיל 21, כאשר היא הגיעה לעבוד אצל אמו כעוזרת תופרת. הוא התאהב בה ממבט ראשון. אהבתם הלכה והתעצמה וכיום לאחר ששים ושתיים שנות נישואין הם נראים מאוהבים ומאושרים יחדיו. "תראה איזה אישה יפה היא" הוא אומר לי ומביט בה בהערצה. ופלורה מחייכת ומסמיקה, כאילו הייתה נערה שפגשה את אהובה לראשונה.

זוג אוהב שיש בו הרבה נתינה. הם עברו את כל חבלי הקליטה של אותן שנים. הפחונים, המעברה, הדלות והמחסור.

מה שהקל במעט את אותן שנים זה העזרה הכספית שמימון קיבל מאחיו האמידים במרוקו. "מידי חודש הם היו מפקידים לנו לחשבון כסף וזה עזר לנו מאד" הוא אומר.    

ביתם בדנציגר היה פתוח לתלמידים גם אחרי שעות הלימודים.

ילדיהם שלמדו גם כן בבית הספר היו מביאים את חבריהם, מורים ששכחו משהו בבית הספר הגיעו גם בשעות הערב לביתם של הזוג בן אדיבה, הם ידעו כי מימון לרשותם 24 שעות ביממה.

"הוא כל הזמן היה בבית הספר" מספר בני אברמסקו מנהל דנציגר לשעבר "מימון היה איש חינוך ולא רק איש מנהלה. אב בית מסור מאין כמוהו. כשהוא פרש לגמלאות עשינו לו מסיבה השמורה למנהלים".

5 מנהלים התחלפו במהלך השנים שבהן עבד מימון בדנציגר. עזרא דנוס ז"ל, איתן מלמד, צביקה צמרת, זאב פלג, ירון שור והאחרון בני אברמסקו. עם כל המנהלים הוא מצא שפה משותפת אבל המנהל שהכי השפיע עליו ועיצב את תפיסתו החינוכית היה עזרא דנוס ז"ל. "דנוס הגיע לקריית- שמונה כבחור רווק וכאן הוא הכיר את אשתו שהייתה מורה חיילת", מספרת פלורה. " דנוס היה אדם מיוחד במינו" ממשיך מימון,DSC_0030_653210106.jpg

"הוא היה עומד בשער בית הספר ומקבל את התלמידים. הוא לא הסתפק באמירת שלום. הוא בחן את התלמידים מכף רגל ועד ראש. אם התספורת לא נראתה, או שהתלמיד היה לבוש ברישול, דנוס היה מעמיד את התלמיד מיד במקומו. הוא היה עומד ליד הדלתות, ומקשיב כל פעם למורה אחר. במידה והיו הפרעות, הוא לא חסך את שבטו גם מהמורים. אבל הדבר שהכי ריגש אותי אצלו, זה היציאות שלנו יחד למרכז העיר. פעמיים בשבוע הוא ואני היינו הולכים לסנוקר, ולמקומות מסתור של תלמידים. הייתי נכנס פנימה לסנוקר ומוציא את התלמידים ודנוס היה כועס עליהם "אני מביא לכם מורים מתל-אביב

ואתם מסתובבים פה במקום ללמוד, לתלמידים הייתה יראת כבוד אליו. בעיניים מושפלות הם היו חוזרים לבית הספר".

באותן שנים הייתה יראת כבוד לכלל המבוגרים "כשהייתי נכנס לכיתה התלמידים היו עומדים לקראתי" אומר מימון בערגה.

 

 

אוכל של אמא

בין התלמידים שלמדו בבית הספר, אז היה גם פרוספר אזרן שכיהן שנים רבות, שראש העיר של קריית-שמונה, הוא התוודע אל משפחת בן אדיבה כאשר הם עברו להתגורר בשכנות בדלת שאל מול ביתם ברחוב שפרינצק. 'בתור ילד ליקקתי מהסירים של פרלה' הוא סיפר באחד הראיונות העיתונאים שנעשו איתו אז. "מימון היה מוסד. חמישה אנשים נדרשים היום לעשות את העבודה שהוא עשה לבד במשך שנים רבות" הוא סיפר במסיבת הפרידה שעשו לכבודו לאחר שלושים שנות עבודה.

בשנת 1992 מימון פרש לפנסיה, הוא ופלורה עזבו את הבית הקטן שבדנציגר, ועברו להתגורר בביתם הנוכחי שבשכונת פלדמן. למסיבת הפרידה שארגנו לכבודו שלושה מהמנהלים של דנציגר. זו הייתה מסיבה מרגשת עד מאד.

דנוס ז"ל נשא דברים ואמר" הייתי מדבר איתו דרך העיניים. אפילו חתנים הוא מצא למורות הרווקות שלנו". וצביקה צמרת הוסיף "אצל מימון ופרלה למדתי מה זה מימונה. למדתי מה זה בית. עברנו חוויות קשות של קטיושות, כולל פגיעות קשות. פרלה ומימון היו עמוד התווך של בית הספר. משפחה זו היא הבסיס של קריית-שמונה".

לפני פרידה מהזוג בן אדיבה תהיתי מה הסוד של מימון כך לחדור אל ליבם של התלמידים. איך זה שבתפקיד של אב בית הוא היה דמות כה משמעותית וחינוכית עבור תלמידים כה רבים. "אני אהבתי אותם והם אהבו אותי" הוא השיב לי במשפט, ולא הייתי זקוק לפירושים נוספים.

  

אולי יעניין אותך

Bottom ad