. לכולם אותה המטרה, להגיע לעבודה, לחזור הביתה, להתעצבן על נהג האוטובוס, לחיות את החיים. הוויכוחים לא ייעלמו והדעות לא יתמוססו אבל המציאות תמיד חזקה ולפעמים אפילו משעשעת. השבוע כשסיפרו על תפיסתו של מרגל בחסות איראן, תהיתי מה דעתו על ישראל. הוא הגיע למדינת אויב ובסוף מצא את עצמו מסתובב בטיילת בתל אביב ורואה ערב רב של דתות, לשונות ואנשים וכולם חיים את חייהם ונהנים מהחופש של להיות מה שהם, מחרדי ועד נזיר בודהיסטי ואפילו גם מרגל.
ואני אומרת, אם במדינה עם בעיות כמו שלנו האזרח הקטן יכול על פי רוב להסתדר עם השני, לא משנה מה דעתו, איך יתכן שקריית שמונה הקטנה שלנו הפכה לשדה קרב? מסתובבים ברחובות ורואים שלטים מושחתים, ראשים גזורים מהתמונות, בפייסבוק קוראים תלונות ו"הלשנות" על זה שהשני התנכל. התנצחויות ותוכחות שעתן אולי נאה במערכת בחירות, וגם זה בספק, אבל כשמגיעים לשלטון זה כבר לא תופס, הציבור לא באמת מטומטם, וגם אם כן הוא יגלה את זה, באיחור מה, כשהוא יבין שזה שהוא בחר במישהו בגלל היותו חבר של אח של דוד של השכן, לא באמת יסדר לו הנחה בארנונה.
מזכיר לי שבימי ילדותי היה את מחנה עופרה חזה ומחנה ירדנה ארזי, כל האמצעים היו כשרים להוכיח שהמחנה שלנו הוא המוצלח (ברור שעופרה!), ומתישהו זה כבר לא היה משנה על מה באמת הוויכוח, זה הפך להלך מחשבה. יש טובים ורעים, מוצלחים ונכשלים, מתקדמים ונחשלים, המוארים והמוחשכים. אבל במציאות יש את הכל מכל וכל. מאסנו במבטיחים שמפרים, ובמתרברבים שבסוף יתגלו כבלון ריק מתוכן. כי הרי המבחן האמיתי יהיה מבחן המציאות, וכולנו ניפגש בו ונעשה את חשבון הנפש.
ולסיום בדיחה: יהודי וערבי עלו למטוס. הערבי קם להביא לעצמו קולה. אמר לו היהודי שב אני אביא לך. הערבי ראה שהיהודי שכח את כובעו על הכיסא, ניצל את ההזדמנות וירק לתוכו. כשהם ירדו מהמטוס היהודי הרגיש שהכובע רטוב פנה לערבי ואמר 'אתה יודע? השנאה בינינו כל כך מיותרת. יורקים בכובע, משתינים בקולה, לא חבל…?'
