בכל יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, מגיע אילן ברכבו הפרטי לקייטרינג "תדמית" שבאזור התעשייה הדרומי. הוא מעמיס את הקופסאות עם המזון שהעובדים בתדמית הכינו לו מבעוד מועד ויוצא לסיור בשכונות של קריית-שמונה.
כשתיים עשרה משפחות מחכות לו בשעה היעודה, כל אחת מהן ממתינה מתחת לבלוק שבו הן מתגוררות ובידיהן קופסאות ריקות.
כבר עשר שנים שהוא מביא להן אוכל מבושל, טעים ומזין. "לחלקם, זוהי הארוחה החמה היחידה שהם אוכלים באותו היום". אומר אילן. מעט מהמשפחות יודעות כי פעילות החסד הזו שהוא עושה בעבורן, נולדה ביום שבו הוא התמוטט בתחנת האוטובוס כשהוא דקור ומדמם למוות. "הקדוש ברוך הוא הציל אותי, זו דרכי להשיב ולסייע לנזקקים".
האירוע המדובר התרחש בעת שרותו הצבאי, יום חמישי, ב-6.1.94. אילן סופַּח אז כנהג ביחידה קרבית שהוצבה ברמאללה. הוא הגיע בטרמפ לתחנת האוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים, ממתין לאוטובוס אגד שיסיע אותו הביתה
לקריית-שמונה, לחופשת שבת. מחבל מהג'יהאד האסלאמי הפתיע אותו מאחור. המחבל הצעיר אחז בידו סכין מטבח חדה וארוכה, אילן שהיה לבדו בתחנה הופתע, לפני שהספיק להגיב, המחבל דקר אותו בכל חלקי גופו, חטף את נישקו דרך אותו וכיוון את הרובה אל ראשו של אילן. הנשק לא ירה, רק מעצור שהיה בנשק מנע את מותו. רכב מג"ב שעבר בסיור שגרתי והבחין במחבל שרץ ובידו הנשק, ירה לעברו למוות.
אמבולנס פינה את אילן המדמם לבית חולים כשהוא בהכרה מלאה. לאחר שנותח והוצא מראיתו קריש דם, הוא יצא מכלל סכנה. "יש לך מזל שאתה אדם בריא, אחרת מזמן היית מת". אמרו לו הרופאים.
אחרי חודש וחצי של אשפוז, הוא השתחרר מצה"ל כשנקבעה לו דרגת נכות של 29 אחוז. המשמעות, קצבה זעומה למשך כל חייו.
עזר מציון
לאחר השחרור מצה"ל התקבל אילן לעבוד ב'חגי המשביר' הממוקם סמוך לתדמית. שם גם נולד הרעיון לחלק אוכל לנזקקים. כשהבחין באחת מהפעמים שהזדמן למקום כי בתדמית לא שומרים על האוכל ליום נוסף וזאת מטעמי טריות, הוא פנה לציון והציע: "אני מוכן לקחת על עצמי לחלק את כל האוכל שנשאר". אמסלם שידוע כאיש נדיב ורחב לב נאות מיד אך התנה זאת בבקשה אחת. "רק שהכול יעשה בצנעה ובסתר". כך זה התחיל ונמשך כבר עשר שנים.
"ציון נתן הנחיה לעובדים לא רק לתת לי בשפע, הוא דאג שהעובדים ידיחו בכל יום את הכלים שאיתם אני מחלק יארזו ויכינו עבורי מזון בכמויות נדיבות". אומר אילן, "משפחת אמסלם, היא משפחה נהדרת והיא ראויה לכל ציון ושבח".
– אילן, חלק מהקוראים יטענו שאין במדינה אנשים רעבים, שפשוט סדרי העדיפויות שלהם לוקים בחסר וזו הבעיה.
"אני רואה אנשים שמתקיימים מקצבת ביטוח לאומי בסך 1.200 שקלים. מסכום כזה הם צריכים לשלם: חשמל, מים ארנונה, מאיפה יהיה להם כסף לאוכל… מי שאומר שאין אנשים רעבים ועניים, הוא טועה. אני מזמין את כל מי שלא מאמין להתלוות אלי ולראות במו עיניהם את האנשים שזו הארוחה החמה היחידה שהם אוכלים".
– אנשי מקצוע יטענו שמה שאתה עושה, זה בעצם לתת לאנשים דגים במקום חכה. זה מקבע מצוקה ולא מלמד אנשים לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד.
"כשהכסף לא מספיק אז איזה ברירה יש לאנשים?! אני רואה משפחות שהמקרר שלהם ריק. הם יושבים בבית רק עם מנורה אחת דולקת בסלון, למרות שיש להם מזגן הם לא מפעילים אותו לא בימים הקרים ולא בימים החמים והכול מטעמי חיסכון, זה מוכיח לך עד כמה אנשים שרויים במצוקה ונזקקים.
למרות שאנשים נבוכים ומתביישים, הם מחכים לי ברחוב, אז מה עוד נותר…".
– מה המקרה הכי קשה שנתקלת בו?
"גבר שלאחר גירושיו עזב את הבית את האישה והילדים ועבר להתגורר במקלט. המקלט הפך לבית שלו, שם הוא התקלח ושם הוא ישן. קופסאות האוכל שהוא היה מביא לי היו מלוכלכות, זה משהו שהיה לי קשה לראות".
בית אבא
אילן נשוי לעופרה, גננת בגן "גפן" והם הורים לחמישה ילדים.
לאחר שנים רבות שעבד ב'חגי המשביר', הוא סיים שם את עבודתו וכרגע הוא מחוסר עבודה.
אולי הרעיון לחלק אוכל נולד ביום שאילן ניצל ממות, אבל הזרעים נזרעו שנים רבות עוד קודם. את הנתינה והעזרה לזולת הוא ספג בבית הוריו. אביו עמרם שעבד שנים רבות כפועל בסולל בונה אך "מעולם לא התעניין בכסף, אלא רק איך לקיים תורה ומצוות". עמרם איש צנוע ועניו, איש תמים יושב אוהלים.
ואמו מזל שהייתה מטפלת במעון, הורים חמים ואוהבים שגדלו חמישה ילדים לעזרה ולנתינה.
וכך, בזכות משפחת אמסלם הנפלאה והודות לאילן, איש עם רצון טוב ועם מעט חמלה, ישנם עוד שתיים עשרה משפחות שלא ילכו לישון רעבות, בחורף 2010 בקריית-שמונה.
