היום ה-31 בינואר , 2024

Select your Top Menu from wp menus

הלהקה חוזרת

"הסיפור הכי משעשע שקרה לנו" נזכר רביבו יורם "היה כשהופענו פעם לפני מתנדבים בקיבוץ דפנה. זה היה ערב שישי

ופאב של הקיבוץ ישבו עשרות צעירים מאנגליה, מחכים בהתרגשות להופעה שתתחיל. עלינו לבמה והתחלנו לשיר שיר של להקת סגול כהה. המתנדבים ניסו להקשיב, אבל הרגשנו שהם לא לגמרי איתנו. כשהם התחילו לצחוק הבנו שהם פשוט לא מבינים את המילים באנגלית. זאת הייתה האנגלית שידענו".

וכשיורם מספר לי זאת הוא וחבריו פורצים בצחוק. ניכר בהם שהמפגש הלילי הזה, מעורר בהם גל של נוסטלגיה וצימאון אל ימים שלא ישובו עוד. יורם הוא בן למשפחת רביבו שכמה מבניה עוסקים במוזיקה. אחיו מישל ואילן שוהים כבר כמה שנים בחו"ל. הוא וגבי שהיה  סולן הלהקה מתגוררים בקריית-שמונה.

נפגשנו בשעת לילה מאוחרת בסטודיו של יובל אדרי ברחוב דן.

זה מין חדרון קטן, שבתוכו ישנם כמה גיטרות וגם מערכת הגברה. חדרון שידע ימים טובים יותר. כאן הם היו נוהגים להתכנס עד לפני שנתיים בימי שישי אחרי העבודה, מנקים את הראש.שרים, מנגנים ובעיקר מתגעגעים.

חמישה חברים שהופיעו יחדיו. לא תמיד באותו הרכב, זה השתנה עם השנים. גם את השמות הם שינו לפי ההרכבים זה התחיל בנ"סיכים", ה"רוזנים", "צמרת", "שמיים" ו"היהלומים". שמות תמימים, שמתאימים כל כך לאותן שנים. מלבד התמימות הייתה גם  אהבה גדולה למוזיקה, וזה היה משותף לכל חמשת חברי הלהקה.

…לא פלא שהמתנדבים בקיבוץ אז,לא הבינו את מה שהלהקה שרה. את האנגלית הם למדו משמיעת התקליטים בפטיפון. שעות על גבי שעות הם היו מריצים את השירים קדימה ואחורה. "את המילים שהיינו שומעים באנגלית כתבנו בעברית עם ניקוד" נזכר גבי דניאל שהצטרף ללהקה כבר בגיל שש עשרה. "לא תמיד הבנו מה ששרנו. ידענו לחקות מצוין. אתה צריך להבין, אף אחד מאיתנו לא למד מוזיקה, לא לימדו אותנו לקרוא תווים. גם לקנות כלי נגינה באותם שנים היה דבר יקר כל-כך, וניתן היה לרכוש אותם רק בעיר הגדולה".12_110587228.jpg

חמישה חברים שכל אחד מהם היום עוסק בתחום אחר לגמרי.

עמרם וקנין שניגן גיטרה בס מנהל היום את מינימרקט "לב העיר" הוא נשוי ואב לשלוש בנות. יורם רביבו מתופף הלהקה עובד בבית הארחה בקיבוץ, גם הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. יוסף דייב רוקיסט בנשמתו, שביתו נפגע מטיל קטיושה במלחמת לבנון השנייה, ומאז שנפצע הוא נעזר במקל הליכה. גם היום בריאותו רופפת, אבל רוחו איתנה. דייב שנפשו הינה נפש של אומן מוצא תרפיה בציורים שהוא מצייר, ובעיקר במוזיקה ובחברים שלו ללהקה שעבורו הם סוג של קבוצת תמיכה.

יובל אדרי שניגן גיטרה סולו. ועד היום הוא לא עוזב את הסטודיו שליד ביתו. הוא עובד אומנם יחד עם חברו עמרם במינימרקט אבל אני חש שראשו עדיין שם בשנות השבעים.

וסולן הלהקה גבי רביבו אחיו של יורם. גבי  בעל נגריה לשעבר, אב לשני ילדים וסב לשני נכדים. רביבו  מתקשה להיפרד מהתמונות הישנות, שהוא מביא איתו לראיון ורק אחרי שהוא משביע אותי שאשמור עליהם, הוא מתרצה להשאירם בידי כאילו הוא נפרד מאוצר יקר.

וצעיר הנגנים גבי דניאל שניגן גיטרה מובילה, וכיום עוסק במיזוג וקירור. גבי נשוי ואב לילדים. חברים שמתחילים גם היום את הבוקר במינימרקט של עמרם. שותים יחד אספרסו ונזכרים בחוויות מהעבר כמו: הריקשה של ג'ו, הלילות בפיצרייה של מוטי ג'ורנו. בלילות שארגן דב עזיזה ז"ל בבריכה הקטנה ובהופעות בבתי הספר בחתונות.

 

                                    

המעריצות

 

בשנות השבעים היה דב עזיזה  ז"ל, מארגן בבריכה הקטנה ערבי מוזיקה ואוכל לזוגות צעירים. זה היה הבילוי שכולם חיכו לו בכיליון עיניים. לא פעם הוזמנו גם להקות ממרכז הארץ להופיע בבריכה ובחתונות. "הלהקות מתל-אביב נהגו לדפוק ברזים" נזכר רביבו יורם. "היו ממציאים תירוצים התקלקל האוטו, הייתה תאונה. אנחנו אהבנו להופיע היינו סוג של סלב".

'היינו להקת קצב וניגנו שירים סלונים', נזכר עמרם 'עוד לפני שהיו תקליטנים ודי.ג'י. אלה היו הופעות חיות היינו שרים את להקת החופשים, להקת הנשרים, סגול כהה. הזוגות המאוהבים  היו רוקדים ואנחנו הרגשנו נהדר עם כל המעריצות שהיו מסביב'.

את הלילה הם היו סוגרים בפיצרייה של מוטי ג'ורנו שהיה ידוע כמומחה לפיצות. בעת כתיבת שורות אלו אני תוהה ביני לבין עצמי להיכן נעלמו עקבותיו של ג'ורנו. את כל הלילה הם היו מבלים בפיצרייה. באותן שנים חברי הלהקה היו רווקים נטולי דאגות של פרנסה וגידול ילדים.

בחתונות הם היו שרים שירים עבריים. כמעט ולא היו אז שירים מזרחיים. שירים חסידים  והשיר 'רכבת הבוקר' של  עוזי פוקס נחשבו אז ללהיטים והם ניגנו זאת שוב ושוב. הייתה בהם תמימות ואהבה גדולה למוזיקה.

"לא נרדמתי כל הלילה מהתרגשות כשנסעתי לקנות את הגיטרה הראשונה", אומר עמרם וקנין 'יצאתי עם האוטובוס הראשון מקריית-שמונה ונסעתי ליפו לכיכר השעון. שם קניתי את גיטרת הבס הראשונה ולא היה מאושר ממני בעולם'. גם רביבו לא שוכח את היום שנסע  ל'אליטון' בתל-אביב לרכוש את מערכת התופים הראשונה. 'עבדתי שנה במאפיה בלילות עד שהיה לי מספיק כסף לקנות מערכת תופים'.234_231724845.jpg

לא פעם הם היו משאירים את הציוד של הלהקה ב'אולמי גיל' שרק נפתח אז. מאחר וזה היה האולם היחיד שבו התחתנו מרבית הזוגות, ושם נערכו מסיבות הבר מצווה לא היה טעם לגרור את הציוד בכל פעם מחדש. במקרים שהיו צריכים להופיע בחתונות בבית ספר, היה בחור בשם ג'ו, שהיה לו ריקשה עם שלושה גלגלים. ג'ו היה מסיע את הציוד וחברי הלהקה שאומנם נחשבו לסלבריטאים, הם  עדיין היו מגיעים ברגל לאולם.

את המיתרים שהיו נקרעים בהופעה הם היו מתקנים עם פלייר. לא נותנים לשום דבר להעיב על השמחה. גם ההתחשמלויות של חלק מהנגנים מידי פעם, לא שברו את רוחם. מה שהם הביאו איתם אז, איש לא יכול היה לקחת מהם.

"היינו רוקיסטים ועד היום אנחנו מופיעים ומנגנים בימי שישי בג'אמים (התאספות של נגנים) בקיבוצים בסביבה כמו בפטרייה שבקיבוץ דן". אומר יובל. 

'כמה משלמים לכם עבור ההופעה?', שאלתי את חברי הלהקה

"תגיד אתה רציני?" משיב לי גבי דניאל  ומחייך "אנחנו היינו משלמים בשביל להופיע" הוא עונה בבדיחות הדעת.       

אולי יעניין אותך

Bottom ad