רקוב, מסריח ומפחיד
אני מודאג ואפילו פוחד ממה שנגלה לעינינו בפרשת פרקליטת מחוז המרכז רות דוד ושו"ת.
מודאג, בגלל שאם זה נכון אז כולנו בבעיה, והבעיה היא שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו בבעיה. ואם מישהו כבר יודע שהוא בבעיה, אין לו הרבה מה לעשות.
פוחד, בגלל שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים ליפול ביום מן הימים בידי פרקליט או פרקליטה שיחליט להגיש נגדנו כתב אישום, והעובדות או חוסר הראיות ממש לא יהיו רלבנטיות מבחינת ההחלטה שלהם.
נציין, שאף על פי שיש כאן לשון הכללה, מדובר (כמו תמיד) בטיפוסים שליליים שהיכו שורש במערכת הרגישה של הפרקליטות, שרגישותה עולה או לפחות צריכה לעלות על הרגישות מפני בית המשפט.
בעוד שעל החלטה של בית משפט יש זכות לערער, הרי זכות זו אינה קיימת כאשר מדובר בפרקליט או פרקליטה מושחתים בתוך הפרקליטות שחרץ את גורלך והחליט להגיש נגדך כתב אישום כזה או אחר.
יתרה מכך, הפחד הגדול יותר שלנו האזרחים צריך להיות מהחלטה של פרקליט או פרקליטה שהחליטו לסגור תיק שיש בו אינטרס פרטי או ציבורי. תמיד הם יסתתרו מאחורי האמירה הכללית והבלתי מחייבת ש"התיק נסגר משיקול דעת מקצועי".
ביום רביעי שודרה הכתבה הראשונה בסדרה של ארבע כתבות אורנה בן דור בערוץ 10. בכתבה נחשׂפנו במיץ של הזבל ולדוגמאות פלסטיות של מערכת יחסים רקובה ומבאישה בין רות דוד ובין הסרסור שלה לדבר עבירה עו"ד רונאל פישר, כולל תמונה בה היא נראית מתגפפת ומנשקת אותו באחת ההזדמנויות.
נחשׂפנו גם לסיפורו הקפקאי של מנהל רשות המיסים במרכז, שוקי משעול שזה אחת עשרה שנים שהוא נרדף ללא רחם על ידי רות דוד וממשיכי דרכה.
הכתבה חושׂפת, לכאורה, מערכת מושחתת בה 'מככבים' לא פחות מבעלי התפקידים אשר אמורים להגן עלינו האזרחים ההגונים ולחסן את הדמוקרטיה, לא בסיסמאות, אלא במעשים ובכלים שהמדינה הפקידה בידיהם.
הנזקים של היועץ המשפטי היוצא יהודה ויינשטיין מתגלגלים ברעש צורם אוזניים, והיועץ המשפטי החדש של הממשלה אביחי מנדלבליט פטר את רות דוד מעמידה לדין, על אף שהיו בידיו ממצאים מרשיעים שלא צריך להיות יועץ משפטי לממשלה כדי להבחין בהם.
השימוש במילה 'מושחתים' הולך ומאבד מעוצמתו בשנים האחרונות והגיע הזמן להשתמש במילה אחרת, מנוולים, למשל כדי לתאר את המושחתים, המשחיתים והשוחטים את יסודות החברה הישראלית.
נ.ב, ויינשטיין החליט לסגור את התיק נגד פרקליטת אזור המרכז רות דוד למרות שציין שהיא קיבלה מעו"ד רונאל פישר ומעורבים אחרים את המתנות הבאות: מפישר היא קיבלה שני עטים של חברת "מונט בלאן" בשווי כולל משוער של כ-2,500 שקל, שעון בשווי של כמה אלפי שקלים וקיבלה ממנו ביום אחד כמות גדולה של זרי פרחים ועציצי סחלבים, בשווי אלפי שקלים. רות דוד קיבלה מקבלן מסוים, לאחר שסיימה את תפקידה, תיק וצעיף של חברת "לואי ויטון" ושעון יקר ערך בשווי של כמה עשרות אלפי שקלים.
אהובה עוזרי
פרס על 'מפעל חיים'
אודה על האמת. אני לא פריק של זמר או יוצר כזה או אחר. אני פריק של שירים יפים ומוצלחים מכל מיני ז'אנרים. שירים שמדברים לנשמה שלי. נהנה מהיצירה ופחות מהיוצר.
אבל, וכאן בא האבל הגדול. יש יוצרים מן הכלל. והיוצרת הבולטת שבהם היא הזמרת והיוצרת אהובה עוזרי המלווה ביצירותיה את העולם שהלך ונגלה בשנים האחרונות לרבדים רבים בחברה הישראלית. עולמם של מי שהחיים לא האירו להם פנים, כאלה שלא מצאו את השיר שלהם ברדיו ולא בטלוויזיה, אלא ב'קסטות' בתחנה המרכזית.
מסתבר, שככל שהדיכוי היה קשה יותר, כך היצירה הייתה מזוקקת יותר והאריכה חיים. אלה הם היצירות והשירים של אהובה עוזרי.
הפרס ניתן מטעם אקו"ם והוא על שמו של אהוד מנור, ובין הנימוקים לפרס על מפעל חיים נכתב: "יוצרת־זמרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית ומעבדת מוזיקלית. אהובה הינה מחלוצות הזמר הים תיכוני בארץ ואחת מעמודי התווך שלו. טיפחה וקידמה אמנים צעירים רבים בתחילת דרכם, הבולט שבהם הוא זוהר ארגוב. עוזרי הוציאה 15 אלבומים שהבולטים בהם: "היכן החייל" ו"צלצולי פעמונים". כתיבתה שורשית ומתכתבת עם מוסיקה ערבית והודית. אהובה היא בין המוזיקאים היחידים בישראל שמנגנים על כלי הנגינה ההודי 'בולבול טרנג' שהפך לקולה הייחודי ולסימן ההיכר שלה".
עכשיו מה שנותר זה להיכנס ליוטיוב ולשמוע כמה שירים בביצועה ולתת לנשמה ליהנות בלי שיפריעו לנו.
גם לימין יש סאטירה, ח"כ סתיו שפיר
האמת, לא רציתי להתייחס לצביעות (תרתי משמע) של ח"כ סתיו שפיר, אבל…
השמאל כותש את אנשי הימין ללא הרף מאז ימי 'ניקוי ראש' ועד 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה'. איזו פרה קדושה של קודשי ישראל הם לא שחטו?! איזו דמות פוליטית מובילה הם לא השפילו עד עפר?! והכל תחת מילת הקסם "סאטירה".
"סאטירה, אומנות וחופש ביטוי" הם מטה הקסמים של אנשי השמאל במלחמתם האובססיבית במה שהם מכנים "אנשי ימין", אבל האמת היא פשוטה יותר והגיע הזמן לומר ולכתוב זאת. בסך הכל מדובר במסע ציני שמטרתו לקעקע, לטשטש ולהעלים כל סממן, סמל הבאים מתרבות ישראל היהודית. הם, אנשי השמאל (אין לי מילה אחרת לזהות אותם), הם אנשי העולם הגדול, האוניברסלי הקוסמופוליטי שבטוחים שהבידול של היהודי ושמירה על המסורת ובית אבא, הם המכשול המונע שלום ואחוות עמים עולמית לנצח. זו האמת חברים.
הם לא חכמים יותר, לא יפים יותר ולא כלום יותר מאשר אנשים כמוך וכמוני. ולכן מותר להם לאנשי השמאל לירות בכל מה שזז בימין, ביהודי במי שאנחנו.
כן, סאטירה זה הנשק האולטימטיבי שלהם, אלא, שבשלב מסוים התחמושת או שנגמרת או שמחלידה או שניהם כפי שקרה עם ח"כ סתיו שפיר.
אראל סגל עשה סאטירה בנוסח שמאלני בתוכניתו בערוץ 20 ואמר, בקטע של צחוקים (סאטירה בשפתם…) "אני רוצה להיות חופשי ולרכוב על אופניים, בלי כיסא". ואז הצביעות פרצה במלוא הדרה והח"כית הודיעה שמדובר ב…הטרדה מינית. נו אתם מבינים היכן אנחנו נמצאים?! סאטירה של פעם בחיים מצד ימין ושומו שמיים.
כאן המקום להפעיל את צופרי הארגעה ולהודיע שהקוד הסאטירי המדבר אל השמאל נפרץ ומהיום מומלץ להמשיך בקו הזה. כי כך אנחנו יכולים לחוש שותפות מזל עם השמאל. להרגיש מה זה כשלא מפסיקים לצחוק עליך ועל כל מה שחשוב לך. חחח
