ההקדמה הזאת תסביר בהמשך מדוע קובי לוי החליט להחזיר לבני האדם את מה שהוא למד בחיים בדרך הקשה, ודווקא לילדים שמחפשים את הדרך ומתמודדים עם קשיים שהוא עצמו התמודד כשהיה ילד.
קובי: "התקופה שעיצבה את חיי הייתה שנות ה־80-90. שנים של חסכים ושל בעיות כלכליות קשות, ומצד שני קיצוניות עמוקה מאוד של בית עם שירה ופיוטים ומשחקי כדורגל בשבת, מריבה עם שכנים ומיד סולחה של חיבוקים וארוחת ערב משותפת. מחויבות לאחים שלי ולחברים בשכונה, הייתה ערך עליון. כשהייתי רוצה משהו הייתי צריך לבנות אותו מאפס. ההגשמה באותה תקופה לא הייתה אישית או כספית".
היום רגילים הילדים לקבל הכל בלחיצת כפתור או נכון יותר בלחיצה על רגשות האשמה של ההורים. הורים רבים משתיקים את הילד והמצפון על ידי 'שוחד' לילדים בצורת אייפון, אופניים חשמליים או חדר לבד לאדון. החום, המגע הגופני ונשיקת הלילה טוב משלמים את המחיר.
קובי: "גדלתי בבית מרוקאי של שירה עברית פיוט ושמחה. גרנו תשע נפשות בשתי דירות שחוברו. שם למדתי להסתפק במועט וששום דבר לא בא מעצמו. לפעמים העובדה שאתה לא נולד לדברים מוכנים נותנת לך עוצמה אישית והבנה שאם תתמיד ותיאבק, תוכל להגיע להישגים".
מסתבר שקובי כנערים מתבגרים בגילו רצה לחוש את שבירת המסגרת והמרדנות במעשים מסוכנים וכאלה שבדיעבד מצטערים עליהם.
קובי: "לא אשכח איך בלילה שישי אחד גנבתי את מפתחות הרכב של אבא ולא היה לי רישיון" כמובן שריסקתי לאבא שלי את האוטו והמזל שלא ניגמר באסון כבד. שילמתי על כך מחיר כבד".
…חלפו השנים והזיכרונות ההם צפו ועלו בצורת יישום לקחים.
לדעת לזהות את הסכנות והמהמורות העומדים בפני ילדים מתבגרים, ולמנוע מהם להיכשל או ליפול לבור שיכול להיות גם תהום שממנו קשה לצאת.
"הייתי ילד מאוד בעייתי עם הפרעות קשב וריכוז שלא בוחל בשום אמצעי. כאשר רציתי משהו, לא חשבתי פעמיים. את זה אני רוצה למנוע מילדים שעומדים במקום בו אני עמדתי אז כשהייתי ילד ולא היה מי שיגיד לי 'עד כאן!', אומר קובי.
– איך אתה מיישם את הלקחים שלך?
"במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות" שמנהלת ענבל נדלר מאגף החינוך שעושה עבודת קודש, ניתנה לי הזדמנות להשתלב בבית הספר קורצ'אק כמדריך מוגנות ועיצוב אישי. הגעתי לפגישת הכרות עם מנהלת ביה"ס שרה שורץ ומיד ידעתי שפה זה הבית. כאן אוכל להגשים ולממש את החלום בראייה משותפת של טובת התלמיד.
הרצון והדחף של לעזור לתלמידים בבית הספר כיום נובע מזה שבזמני לא קיבלתי חום אהבה והקשבה לצרכים שלי. היה קל ונוח שכאשר ילד אובחן עם הפרעת קשב וריכוז היה נשלח לכיתה טיפולית ללא מענה מקצועי והולם".
– מה עושים לך המפגשים הללו?
"המפגש עם הילדים ממלא אותי באנרגיות מטורפות. אני רואה את עצמי בכל ילד שאני פוגש בבית הספר. החיבוק החם שאני מקבל מצוות המורים המסור והמנהלה, זה משהו שאני לא יכול לתאר במילים. כשאתה עומד בכיתה מול תלמידים והם מכבדים ואוהבים אותך זה נותן הרגשה של "קובי אתה רואה שהצלחת". אם הצלחתי להציל ילד אחד אני מאושר. כשאני מדריך את הילדים לצאת לדרך ולהצליח בחיים, אני אומר להם: אל תחכו שמישהו יעזור לכם, תלכו ותעשו את מה שאתם מאמינים בו. אל תיכנעו לשום דבר אם הוא לא נראה לכם. אל תפחדו מכישלון. זכרו שיש לכם אחריות להמשך החיים ותנסו שוב ושוב עד שתצליחו. רק כך אני מאמין נגיע לחברה טובה יותר".
קובי מאמין שללכת אחרי החלום האישי שלך ולממש אותו, זו אחת הדרכים להשפיע על ילדים שנמצאים בצומת כזה או אחר בחיים.
"הכדורגל היה בית הספר הגדול של חיי", אומר קובי ומספר על החלום האישי שלו. "בזמני, לשחק בקבוצה מקצוענית היה החלום של כל ילד. לא היו אופציות, או שאתה טוב בלימודים או שאתה טוב בספורט. אצלי זה היה הכדור, אימונים קשים, אחרי ביה"ס או שהייתי בורח מהשיעור כדי לשחק כדורגל. הייתי הילד היחיד מהשכונה שׁשׂרד עד לקבוצת הבוגרים של הפועל נצרת עילית בליגה ארצית. זו הייתה תקופה מדהימה. ההתמודדות עם הקושי והתחרות הזאת חיזקה וחישלה אותי. היא בנתה אצלי את הצורך בקשיחות, את היכולת לעמוד בלחצים פיזיים ונפשיים קשים מאוד, כי אתה חייב תמיד לנצח".
מהמחסן של המלון לקידמת הבמה
אחת הדמויות שהשפיעה ועיצבה את חייו של קובי הייתה אביו. "אבא שלי היה המודל שלי", הוא אומר, ומפרט "בניה וצבע תיקון של מכשירי חשמל זה אני. מבריג כל דבר שהיה עומד בדרכי. הייתי עושה עבודות מסגרות מדהימות במקלט של השכונה. אבל בתוך תוכי ידעתי שאני צריך במה. בהתחלה קיבלתי את הבמה במגרש ככדורגלן מקצועי, ואז באו פציעות. לא יכולתי להמשיך להיות כדורגלן, לא הייתה לי ברירה הייתי חייב להתפרנס ממשהו. עבדתי במלון הגושרים במחסן המזון וכשהייתי רואה ושומע את צוות הבידור של המלון הייתי אומר לעצמי "אם רק היו נותנים לי צ'אנס". לא חלפה שנה ומנהל העבודה שלי נהייה מנכ"ל המלון וידע שיש לי את הכישרון להניע קהל, וכשניתנה לי ההזדמנות והבמה חשבתי על שם? "קובי דה שואו"".
קובי אוהב לראות אנשים שמחים. אם כילדים שעצוב להם ואם כבעלי שמחה בר מצווה חתונה או אירוע חשוב אחר.
בבקרים הוא עושה את עבודתו עם הילדים בהתנדבות מלאה ובערבים מאחורי הדיסקים, המיקרופון והרמקולים. "העיקר שאנשים יהיו שמחים", אומר קובי ומדגיש את המוטו שלו בחיים.
"שש עשרה שנים מחיי הקדשתי כדי שלאנשים יהיה חיוך ושמחה. עם חבריי לדרך, שנתנו לי הזדמנות לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות חתונות, בר מצוות, הפקות לוועדי עובדים וחברות וערבי קריוקי בכול הברים מכאן ועד חיפה יום יום מקום שונה. וקהל שמחכה לנו".
קובי לא שוכח את הסיבות אשר גורמות לו אישית לקום כל בוקר עם שיר בלב והמון אנרגיות להעניק לאחרים "הילדים שלי אורי הלל ולירון גדלים, ויש לי מספיק למה שאני צריך. אם אני מביט עכשיו אחורה מהסרט של חיי, מה שבאמת חשוב לי, זה עתיד החברה בקריית שמונה. ההזדמנות שלקחתי לעצמי לעבוד עם דור צעיר וחכם ולנסות לתת לו את הכלים להגיע להישגים. אם הצלחתי להציל ילד אחד ולגרום לו להיות מאושר, זה שכרי ואני אהיה מאושר", אומר קובי לוי שהקובי דה שואו האמיתי שלו זה הילדים והשמחה שהוא מביא להם".
שרה שוורץ מנהלת בית הספר: "עבודת מדריך המוגנות בביה"ס דורשת מכוונות גבוהה לילדים, יכולת לפתור קונפליקטים ומצבים רגשיים בהם נתונים ילדים. לקובי יש את הדרך המיוחדת שלו להגיע ללב התלמידים. הוא מגייס אותם לעבודה משותפת ברחבי בית הספר, נותן משימות יצירתיות שמגבשות את התלמידים. קובי מתפקד היום כאחד מהצוות ונכנס ללב של כולנו".
