משפחת אטיה, שולה ואבי, זוג צנוע (מאוד) באורחות חייו הפרטיים, אולם, כגודל הענווה והצניעות שלהם, נתינתם ומעורבותם בחיי הקהילה של העיר, רבה ומחממת את הלב.
הזוגיות שלהם כובשת כל לב (בלי עין הרע), הכבוד ההדדי וההתנהלות האצילית שלהם, גם ברגעים הקשים שעברו עם מותה הטרגי של בתם הצעירה עטרה ז"ל בתאונת דרכים, לא הסיטה אותם מדרך המלך של כבוד ואהבה.
סיפור אהבה, כאב, נתינה ובעיקר אופטימיות, הרבה אופטימיות.
שולה: גדלתי גרתי ועבדתי כגננת בשאר יישוב.
אהובי אבי הגיע למושב עם מחפרון מפתח תקווה לחפור קווי ביוב. אמי ז"ל שהייתה ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ והגיעה עם אבי לארץ ישראל מן התופת הנאצית כדי לבנות ולהקים משפחה לתפארת במקום זאת שגדע הצורר הנאצי. כן יש בליבי רק גאווה להורי שהגיעו בלי רכוש רעבים ללא משפחתם במטרה לבנות את ארץ ישראל וליישב את צפון הארץ. זהו הבית בו גדלתי ומשם ינקתי את אהבתי למדינה שלנו.
- כיצד הכרתם, את ואבי?
אמי הזמינה את אבי לביתנו לכוס קפה. אבי היה עלם חמודות צנוע ושקט, הוא מצא חן בעיניה ושם בבית הקטן במושב נוצר הקליק הראשון, לקראת סיום עבדותו הזמין אותי אבי לסרט בקולנוע שניר הישן והנוסטלגי. לאחר מכן ישבנו בפארק ושם על הספסל בגן אבי אמר לי: "את תהיה אישתי" בהתחלה קצת היססתי אבל הוא מצא חן בעיניי ובאמרתי לו שאם הוא רוצה שנהיה ביחד התנאי הוא שהוא עוזב את משפחתו ועובר לצפון.
אני בת יחידה בשום פנים ואופן לא רציתי לעזוב את הורי. אל לנו לשכוח הייתה זו תקופת טרום מלחמה והסורים ישבו על הגדרות וכול הזמן היינו חשופים לחדירות והמצב היה מתוח אבל לרגע לא הייתה להורי מחשבה לקום ולעזוב את הצפון ואני נשארתי איתם.
- והחתונה? וכמה זמן אתם גרים בקריית שמונה?
כעבור שנה התחתנו וקבענו את ביתנו בקריית שמונה.
אנחנו גרים בקרית שמונה 47 שנים אוהבים את העיר ומקבלים ממנה אהבה בחזרה.
כול בוקר הייתי נוסעת לעבוד בגן הילדים בשאר יישוב, אולם לאחר מלחמת שלום הגליל שהייתה קשה וטראומטית דווקא בגלל זה החלטתי שאנחנו את עירנו לא עוזבים ואת מקום עבודתי אני מעבירה לקריית שמונה.
- מה קשר אתכם לעיר?
מרגע שנרתמתי עבודת החינוך בעיר נשבתי בקסמה, אנשיה החמים מסבירי הפנים עטפו אותי ותמכו בי מאוד אז וגם עכשיו ולעולם לא הפסיקו.
- ספרי על שנותייך כגננת וותיקה ואהודה?
הפרויקט הראשון שלקחתי על עצמי היה הקמת חדר משחקים פעיל שבו הילדים יוכלו ללמוד את כישורי החיים תוך כדי משחק ורכישת ערכי חברות וסובלנות שהיו ותמיד יהיו אבן הדרך שהנחתה אותי בכול שנות החינוך וההוראה בקריירה שלי.
במשך השנים בער בי צורך נוסף רציתי לשלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בגני, זו הייתה תקופה שלא הייתה בכלל מודעות בנושא אך האתגר קרא לי שילבתי ילדים נכים ילדים עם קשיי דיבור ומגבלויות רבות, פרצת הדרך שהצלחתי להגיע איתם. זה דבר שעד היום מלווה אותי בסוף שנה לקבל חיבוק מילד שלא תקשר עם הסביבה, לשמוע תודה ואני אוהב אותך מילד שלא הוציא מילה בתחילת השנה, זה היה עולם ומלואו בשבילי. הפרויקט המקורי זכה להד ארצי וקיבלתי כוכב זהב ממשרד החינוך על יוזמה זו. היום שאני רואה שזו כבר נורמה קיימת ושיתוף החריג במסגרות נורמטיביות הם דבר מובן מאליו אני חשה סיפוק שגם לי הייתה הזכות פורצת הדרך הזו.
פרויקט גדול ומשמעותי נוסף שלקחתי על עצמי היה 'איכות הסביבה' הייתי בין הגנים הראשונים שקיבלו את אות הגן הירוק ונמשכתי לגן הירוק המתמיד, היה חשוב לי לחנך את ילדיי עירנו לשמור על הצפון "הראייה הירוקה" של ארץ ישראל.
- מה עושים לך המפגשים היום, עם הילדים שהיו בגן?
כיף לי להיפגש עם ילדי הגן שבגרו בכול רחבי העיר והארץ 47 שנים שהילדים הללו צמחו והגיעו להצלחות בתחום הספורט החינוך המדע ובדרגות בחירות בצה"ל, ואפילו בכנסת אני גאה בכול כאילו היו הם ילדיי וגם שזכיתי לגדל דור שני של ילדים שצמחו בגני, חווייה מעצימה לראות כיצד הילדים הרכים גדלים והופכים לדור שמגן על המדינה תומך ועוזר.
- מה היה המוטו החינוכי שלך? במה האמנת?
בעבודת החינוך הקפדתי לחנך את הילדים לאהבת הארץ והתורה. אצלי בגן דגל ישראל התנוסס בגאון בכניסה, הילדים דקלמו את התקווה, חגגנו את חגי ישראל ציינו את יום השואה ויום הזיכרון היה חשוב לי לצקת תוכן ולזרוע בלב הילדים את אהבת הארץ כבוד הזולת ערכי התורה והכי חשוב ואהבת לרעך כמוך.
- אבי, כבן זוג נאמן ומסור, יכולת לפרוש וליהנות מהחופש, לא?
למרות שכבר יכולתי לפרוש מזמן אני עדיין מפעיל מחפרון וקם כול בוקר בכיף וששון לעבודה, התחלתי את עבודתי בסולל בונה וביחד סללנו כבישים הקמנו תשתיות הרגשתי ואני עדיין מרגיש את הבנייה והתנופה שנמצאים ברחבי הגליל אולם עיקר גאוותי הוא בבניית קריית שמונה. עבדתי בשכונותיה בישיבות בבתי כנסת, בניתי את בימת תל חי, חפרתי את יסודות שכונת הורדים, אפילו עבודות על הגבול לא הרתיעו אותי. הייתי גאה לעבוד לצד צה"ל בבניית כביש המערכת, טיילת משגב-עם, גבול מושב אביבים כול מקום שצריכים את עזרתי אני שם!
- שולה, אחרי הפרישה הרשמית, את בעצם ממשיכה במלא המרץ להתנדב ולתרום…
עוד בטרם פרשתי מהגן חרטתי על דגלי שברגע שאפרוש אצא ואתנדב למען הקהילה. פניתי לכפיר מעוז היקר שפתח בפני אופקים חדשים. היום אני רכזת ש.ל.מ – שרות לאומי למבוגר במתנ"ס ארתור פוקס, בעידודם ותמיכתם של אלעד קוז'יקרו ובועז בן ציון שמהתחלה האמינו בי חזקו אותי ועוזרים לי לאורך כול הדרך, בזכותם זכיתי להדליק משואה בטקס יום העצמאות בעירנו ולקבל את אות ההתנדבות והמצוינות מידיו של ראש עירנו.
הקמתי את הקהילה המטיילת ומיניתי את בני צ'קוטאי לרכז הקהילה שעושה עבודה נהדרת ומסורה עד אין קץ.
הקמתי את מועדון הנשים זו השנה השנייה ברציפות שבו נפגשות מדי יום רביעי נשות עירנו זוכות לשמוע הרצאות מעניינות נוצרות חברויות ואט אט אנו מגלות את הכוח הנשי והשינויים המבורכים שהוא נותן בעירנו.
לאחרונה הקמתי את המועדון הגברי- הפרלמנט- כשבאשו עומד דוד אוחיון שעושה עבודה מעולה ואני מאמינה שעד לסוף השנה יקיים מועדון לתפארת!
יש גם את הצד העצוב, הטרגי בסימפוניה המרנינה של שולה ואבי, מותה הטרגי בתאונת דרכים של בתם הקטנה עטרה ז"ל. המוות של עטרה ניחת על המשפחה המלוכדת והחמה וגרם לכאב גדול ועמוק, והשניים, שולה ואבי, הפכו אותו למקור לחום, אהבה ונתינה.
- מותה בתאונת דרכים של עטרה ז"ל היה אירוע קשה עם השלכות על המשפחה והחיים שלכם…
לפני 15 שנה איבדנו את בתנו הצעירה עטרה ז"ל בתאונה קטלנית שהייתה הפרח והאור של הבית שנקטף בגיל 17. שהנפש כואבת ואין מזור אבל בזכות הפרויקט הזה שאני מאמינה שעטרה מנחה אותי מלמעלה אנחנו נצליח לשנות את המציאות. אני קוראת כאן לכול הפנסיונרים היקרים שלנו בואו ותצטרפו אל 10 המתנדבים שכבר פעילים בכול הגנים בעיר בואו ביחד לא רק נדבר על שינוי בואו ונעשה שינוי!
הטרגדיה הגדולה שפקדה אותנו לעולם תהיה חלק מאיתנו והזיכרונות כואבים והגעגועים מכים ולא מרפים אבל זו גם הבמה לומר שוב תודה לאנשי עירנו היקרים לעולם לא נשכח את החיבוק שעטפתם אותנו החום התמיכה ואהבה שעד היום מלווים אותנו עזרו לנו לבחור בחיים. ורק בעיר שלנו יש אנשים עם לב זהב ואנחנו זכינו זיכינו להיות חלק בקהילה המופלאה הזו.
אני ואבי כאמור בחרנו בחיים אנחנו סבא וסבתא גאים ל3 נכדות, מרבים בטיולים ברחבי הארץ מעשירים את חיינו בפעולות חברתיות ונתינה לזולת.
הפרויקט היקר ביותר שנוגע ללבי הוא 'זה"ב בגן' שבו אני מגייסת מתנדבים לגני ילדים שמלמדים בסבלנות ובאהבה את ילדינו מזה זהירות בדרכים? איך צריך לחצות כביש, לחגור חגורות בטיחות, כי אני מאמינה שהשינוי מגיע מהחינוך שבזכות הערכים שהמתנדבים מטמיעים בילדים הם יגדלו להיות נהגים זהירים ורק ככה נוכל להילחם בתאונות הדרכים.
החיים, מסתבר הם יצירה שאת המשכה קשה לצפות מראש, אפשר וצריך לקוות לטוב. אולם, מה יהיה?! אין איש יודע.
ולכן, שולה ואבי אטיה, כאשר הם חולפים באוטוסטרדת החיים שלהם בתחנות השונות, הם מביטים בעיניים פקוחות על הטוב, היפה והאופטימי, וכאשר הם עוברים על פני תחנות פחות מוצלחות, או יותר כואבות, הם עוצמים עיניים, מביטים עמוק לתוך חלומם המשותף שהביא לעולם משפחה חמה ואוהבת וזוגיות שיש ללמוד ממנה, ומחכים לתחנה הבאה.
לסיום, לכבוד יום המשפחה בקשתי לקבל עצה של בעלי ניסיון.
שולה ואבי אטיה: "לקראת יום המשפחה המסר שאנו רוצים להעביר כדי לשמור על זוגיות טובה לאורך השנים זה הקשבה איפוק, נתינה ויתור, פירגון לדעת להתפשר, הומור עצמי, לחגוג את רגעי הניצחונות של החיים אבל הכי חשוב אהבה ורק אהבה כול הזמן זה המפתח, ולא לשכוח לקום כול בוקר ולחייך כי חיוך זה הקו העקום היחיד בחיים שיכול ליישר כול דבר!".
זה המעט שיכולנו להביא באמצעות סיפורם המופלא של בני הזוג שולה ואבי אטיה, מלח הארץ, האוהבים את החיים, את העיר ואת תושביה.
ומהמעט הזה שכל אחד ואחת יפיקו את המירב, ככול שיוכלו.
חג משפחה שמח ואוהב לכולם.
