השבוע, בשעות הערב המוקדמות, ממש אחרי שפשט את מדי העבודה והתקלח נפגשנו לשיחה.
שיחה קולחת, בגובה העיניים, והכל נראה טבעי, כאילו שכליפה עצמו כתב את התסריט, כך שאינו מתרגש מההמולה סביב 'פרס החיים שקיבל', הוא פשוט מכיר ויודע כל פרק ותמונה במחזה הזה.
…אבל זה לא מחזה. אלו חייו רוויי העשייה של כליפה וייזמן.
זהו סיפור על איש, אבא וסבא, אשר הקדיש את חייו למען ביטחון ישראל.
נכון, כליפה וייזמן אינו עטור בהילת המסתורין לה זוכים אנשי השירותים החשאיים של ישראל, אולם בתרומתו, ביטחון ישראל בגבול הצפוני והמזרחי היה אבן יסוד בחומת המגן בפני האויב.
נקדים ונאמר, שכליפה, בורח, כפשוטו מחשיפה ומזה שלוש שנים שהוא עמד בסירובו לקבל את ה'פרס מפעל חיים'.
כליפה: "בשלוש השנים האחרונות פונים אליי המפקדים וכל מי שמכיר את העבודה שאני עושה קרוב לארבעים שנה, וממש מבקשים שאגיש את מועמדותי לפרס. בכל פעם סירבתי, והסברתי להם שאני לא זקוק לפרס 'תעניקו אותו לכאלה שזקוקים לו להמשך הקרירה. מבחינתי, אני מוותר", חזר ואמר למפקדיו.
השנה, ממש מספר חודשים לפני פרישתו לגמלאות, מפקדיו 'סגרו' עליו וממש אילצו אותו להגיש את מועמדותו. "בכל זאת, אתה ממש מסיים את העבודה, וזה יהיה לא פייר שאחד כמוך לא יזכה להכרה ולתודה על כל מה שעשית למען עם ישראל", מעבר להסכמה שבשתיקה, את הבקשה הגישו בפועל מפקדיו.
כליפה נולד במרוקו ליצחק ז"ל ומסעודה שתיבדל לחיים ארוכים אמן ב1951, בעיירה אינסגן ליד אגדיר. למדתי בבית ספר יהודי עד כיתה ג'. בפברואר 1963 נחרבה אגדיר על ידי רעידת אדמה וגם העיירה בה גרנו ניזוקה קשות.
ניסינו לעשות עלייה ללא הצלחה. אחרי שלושה ימים בים הוחזרנו לקזבלנקה ונשארנו שם כחודש, ולאחר מכן חזרנו לחורבות של העיירה ליד אגדיר ואז עשינו עלייה ישר לקריית שמונה לצריפים של שכון מזרח שם גדלתי".
מספר כליפה בנוסטלגיה על הימים ההם.
"למדתי בבית ספר של החינוך העצמאי ורמב"ם, מתמיד קדם-צבאי. ב-1970 התגייסתי לצה"ל לחיל השיריון שנה ושישה חודשים קבע בסיני, 'מלחמת ההתשה' ו'מלחמת יום כיפור'. לאחר מכן עבודה בכפר גלעדי כמכונאי משאיות ועוד שנה קבע.
ב1977 נישאתי ליפה בן שושן ונולדו לנו חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת. דודו, ליבנת, לירן, צח ואוראל. נוספו שמונה נכדים, שבע בנות ובן, בלי עין הרע".
העובדה שכליפה מפרט ומספר על רעייתו ילדיו ונכדיו, אינה מקרית ונובעת ממשהו עמוק יותר. "במהלך כל העבודה שלי בעצם הרגשתי וידעתי שאני שומר על הבית. מבחינתי זו לא הייתה קלישאה".
כליפה מומחה בעל שם בכל הקשור לגדרות ביטחון, גדרות מצילות חיים שעם השנים הוא תרם תרומה מכרעת בשדרוגה של הגדר, גדר מצילת חיים, כאמור.
כליפה: "תחילת עבודה בגדרות המערכת בחברה אזרחים. התקנת גדרות בגבול ירדן עמקים והבקעה עד שנת 1981, אז עברתי לעבודה כעובד צה"ל טכנאי גדרות התראה ואמצעי לחימה.
ניהלתי עבודה בכל הקשור לגדר המערכת בכל הדרגים וביצעתי שיפורים טכניים בגדר מסגרות.
התגייסתי לצה"ל ב-4.2.1970 שרתי כל השירות בסיני כולל 'מלחמת יום כיפור'.
משנת 1978 התחלתי עבודה בגדרות בחברת ביטא מבאר שבע. בניתי גדר מערכת בבקעת הירדן. ניהלתי שם עבודות התקנה ולאחר מכן עבודות אחזקה בעמק הירדן בואכה בית שאן.
1979-1981 אחזקת מערכת הגדר בצפון ובגולן. מטעם החברה ב-1981 הופסקה ההתקשרות עם צה"ל ונתבקשנו מספר עובדים עבדו בחברה לעבוד עם הצבא, אני הייתי המוביל להעסקת העובדים.
בשיחה עם מח"ט הגיזרה דאז, הוחלט שנגוייס כעובדי צה"ל וכאן מתחילה בעצם העבודה בצה"ל, אחזקת גדר המערכת".
כליפה בצניעותו מגדיר את העבודה כ"אחזקת גדר המערכת'. נכון, אבל לא מדויק. הרבה יותר מזה.
"במשך השנים הגשתי עבודות של חידושים והמצאות לציוד, בדיקה ואיתור תקלות, שיפור הגדר לרמה יותר גבוהה בחווטים חדשים וטכנולוגיה חדשה שלה שותפים כל הנוגעים בדבר ובאיחוד חוליות קומץ לדורותיהן.
שיתפנו פעולה וביחד הגענו לתוצאות טובות והקטנת מספרם של תקלות שווא.
יש לציין שרוב חיילי חוליות גדר מגיעים מבתי ספר לאלקטרוניקה ובוגרי י"ג כיתות ואפילו הנדסאים צעירים.
ישנם עוד הרבה דברים שאני יכול להעלות על הכתב מחמת סודיות לכן אסתפק בזה", מרמז כליפה על פעולות שהשתיקה יפה להם, והוא מקפיד על כך.
למעשה, שירותו של כליפה לא רק שהיה מבצעי, אלא, אף בקוו ראשון מול האויב. בכל המבצעים שצה"ל פעל בדרום לבנון, חלקו של כליפה וצוותי העבודה שלו היה חיוני עד קריטי. גדר הגבול המתוחכמת, היא לא רק סימון של הגבול, אלא גדר מצילת חיים, כפשוטה.
במשך השנים הרבות בהן שהה צה"ל ברצועת הביטחון, פעילותו של כליפה הייתה צמודה לכוחות הלוחמים וליוותה אותם עקב בצד אגודל.
בדרך אל פרס מפעל חיים', קיבל כליפה תעודות הוקרה ופרסים על פעילותו בתחומים רבים, חלקם בכלל לא קשורים למקצועו ועבודתו, כמו אימוץ חיילים בודדים מבצעי משלוח מנות, מתנות לאביונים וקמחא דפיסחא שהנהיג ביחידה הוא משרת.
- בכל זאת כליפה מעניין לשמוע מפיך, על מה קיבלת את 'פרס מפעל חיים'?
כליפה: "את הפרס קיבלתי על פועלי בחטיבה על המסירות, על אהבת האדם והארץ ועל היותי נכון לעבוד ולתרום בכל שעות היממה. אדם שמגיע לעבודה מרצונו הטוב בשמחה מקבל עליו כל דבר, גם את הקשה וגם את הקל בשמחה תמיד, השם יצליח דרכו. וכמו שאמר שלמה המלך: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם". תודתי נתונה לכל המפקדים אשר ליוו אותי ונתנו לי גיבוי מלא בכל הקשור לגדר הבטחון מתחילת עבודתי ועד היום. את שמותיהם לא אזכיר כאן כדי לא לשכוח זה או אחר.
תודה מיוחדת למפקדים האחרונים אשר דחפו אותי להגיש מועמדות לקבלת הפרס", חותם כליפה את השיחה.
…ואנחנו, כאן בקריית שמונה, עיר שההיסטוריה שלה השתנתה בעקבות המצב הביטחוני הממושך וחדירת המחבלים בחול המועד פסח תשל"ד, יודעים, או לפחות צריכים לדעת, שבזכות עבודה צנועה של איש אחד, כליפה וצוותיו המקצועיים, זכינו ליתר ביטחון ושקט. הגדר היה גבול. גבול בין חיים למוות.
