…שנים שאנחנו מתריעים על ההגירה של בני ובנות העיר מהעיר החוצה, במקרה הטוב למרכז הארץ ובמקרים אחרים אף לחוץ לארץ. היום, אחרי שנים אנחנו אוכלים את פרי הבאושים. שנים רבות שהעיר דורכת במקום, ולמעשה צועדת לאחור. בעוד ערים וישובים פרצו את מחסום הכל, כאן בעיר עסקו ב'חיסולים ממוקדים'. כגודל האהבה השוררת בין תושבי העיר, כך האיבה והיריבות בין שדרת המנהיגים לדורותיה של קריית שמונה. ככל שהזמן חלף, כך רשימת ה'חיסולים' הלכה והתארכה. אין לי תשובה חכמה היכולה לענות על השאלה הקשה ועל שורשיה של התופעה, אבל היא קיימת.
בסדרת ראיונות וכתבות הבאנו ב'חדשות הגליל' סיפורים מופלאים של בני קריית שמונה שעזבו את העיר ועשו חייל. לא מדובר במקרה בודד אלא בשורה ארוכה של מצליחנים בתחומי: הרפואה, העסקים והכלכלה, התקשורת ומה לא. וכאן? הזמן עצר מלכת, ומעשי ה'טבח' בכל בעל כישרון הלך ונעשה אכזרי יותר. לא מדובר רק במקרים של 'חיסולי חשבונות' בין פוליטיקאים שאת שנאתם העבירו לדור השני והשלישי, אלא גם בכשלים סדרתיים וממושכים של הנהגת העיר לדורותיה. הפסוק "איש בחטאו יומת", לא נלמד במערכת החינוך העירונית, דמם של ה'מסומנים' הותר בקודים מאוד מוצפנים.
אני יודע שהדברים קשים, אולם חזקה עליכם שהם נכתבים מתוך עובדות שאספתי במשך שנים בתפקידים השונים שמילאתי. הדברים כל-כך חמורים שיש כאלה שאפילו לא יודעים (ולא ידעו לעולם) שאני יודע את מעורבותם הישירה והעקיפה ב'עריפת ראשים וחיסול ממוקד'.
מנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית, לפני כישורים ולפני ידע ומקצוענות. מנהיגות זה ללכת בראש המחנה, להיות ראשונים בכל מקום. מנהיגות זה להיות חלק מרקמת החיים היום-יומית במקום שהם מנהלים.
בשנים האחרונות אנחנו עדים למספרם הגבוה של מנהלים שנבחרו לנהל מוסדות ציבוריים (עירייה, מוסדות חינוך, משרדי ממשלה), בהם בני המקום ותושבים לשעבר שלא מתגוררים בעיר. אין להכליל וצריך להתייחס לכל מקרה לגופו.
נכון שבעידן ה'אזור הגלובלי' משקל מקום המגורים לא צריך להיות תנאי סף לקבלת התפקיד בצורה קיצונית, אולם מאידך לא ייתכן שעיר ואֵם בישראל כמו קריית שמונה תהיה נטולת מנהלים בכמות קיצונית כזאת. איני מדבר רק על התדמית אלא על המהות. אין דבר כזה 'ראש בלי גוף'. מניסיונם של ערים אחרות, בארץ וגם בחו"ל, אנו לומדים שזה הסימן המובהק להפיכה העיר ל'חצר אחורית' לישובים אחרים. המבנה הדמוגרפי הוא כזה שמסביב נבנות שכונות בסטנדרטים גבוהים (כל הכבוד) ומטבע הדברים כח המשיכה שלהם גבוה והם שואבים אליהם את החזקים.
היום לנוכח הממצאים העגומים הללו אנחנו צריכים לבוא בטענות קודם כל אל עצמנו ולבדוק. היכן טעינו? וחשוב יותר, כיצד מתקנים את העתיד.
להזדהות במעשים ולא במילים
בשבוע שעבר חשתי לראשונה שאיני צועד לאן שאני צריך לצעוד. בהחלטה שאינה מקובלת(אבל לגיטימית לחלוטין), החליטו בקריית שמונה להמשיך בסדר היום שנקבע ולקיים צעדה (שקטה?!) כחלק ממחאת האוהלים.
היות והרוב המוחלט של המאהל בקריית שמונה מורכב מחבר'ה (מצוינים) שאינם בני העיר, אני חש צורך לומר מדוע אין דין קריית שמונה כדין תל אביב.
בקריית שמונה 'חווינו' משך שלושים ושתיים שנים את מטר הקטיושות (מעל 6000 קטיושות) ומעשי הרצח (18 חללים בחול המועד פסח תשל"ד) ולכן אי אפשר להשתמש במכבסת מילים כדי להצדיק את קיום הצעדה (המכובדת). שום הסבר אינו מתקבל במקרה בו נרצחים שמונה ישראלים ערב הצעדה וממש במהלך הצעדה מיליון תושבים נמצאים במקלטים ויש הרוג ופצועים באורח אנוש.
חוסר הרגישות (בתום לב) של מקבלי ההחלטות הביאה לפגיעה באחדות הדרך אך לא באחדות המטרות. אין ערך למילים גבוהות במקום שהמעשים נעדרים. להזדהות פירושו לעשות מעשה ובמקרה שלנו, לא לעשות.
