"שתינו קפה של בוקר ופתאום התקשרו ואמרו לנו לרוץ לחמ"ל. הטלפון עוד לא התנתק ומעלינו כבר התחילו לשרוק הפצמ"רים" היא משחזרת את הבוקר בו פרצה המלחמה, הרגעים הראשונים שאחרי חטיפת רגב וגולדווסר. "בחמ"ל כבר הבינו שיש רכב שנפגע, ולאחר מכן גם שיש חטופים. בעצם אז הכל התחיל. בין כל הנפילות בגזרה הצפונית, נכנסנו בבת אחת למצב של שיא הפעילות. כוחות מילואים היו כוח מכריע במלחמה הזאת, והיינו צריכים לזמן המון אנשי מילואים בבת אחת, בזמן קצר. בשלב יותר מאוחר בלחימה הייתי אחראית על איסוף מידע מהימן על הפצועים והחללים בגזרה, כדי שיהיה ניתן להעביר הלאה, למשפחות. הייתי בקו הראשון של הטיפול באנשים".
"חלק גדול מהמלחמה העברתי במנחת המסוקים בגזרה, שאליו הועברו הפצועים ומשם לבית החולים רמב"ם בחיפה. הייתי מסיירת אצל הכוחות הפרוסים בגבול, פוגשת את השלישים ומתעסקת כל הזמן במצב הכוחות ובפצועים, כדי לדעת מה אפשר לדווח למשפחות. זה בהחלט תפקיד מאתגר ומורכב מבחינה רִגשית, אבל יש לו חשיבות עצומה ונאלצנו לבצע אותו" היא מפרטת.
…10 שנים אחרי, לירון נשואה, אם לשלושה ומשרתת בקבע. "את בעלי הכרתי במלחמה. הוא התגייס למילואים בחטיבה 300 כנהג אמבולנס. בתקופת פינוי הפצועים למנחת עבדנו יחד״. כתושבת הצפון, לירון מרגישה בעצמה את השקט. את המלחמה היא מסכמת כחוויה משפיעה ומשמעותית בחייה ובשירותה הצבאי: "ראיתי מחזות שאני לא מסוגלת לתאר במילים. מתוקף התפקיד שמילאתי נחשפתי למראות קשים מאוד. זאת הייתה תקופה מאתגרת מאוד, המשמעותית והמעצבת ביותר בשירות הצבאי שלי" מסכמת לירון את רשמיה על התקופה ההיא ועל המציאות בה היא חיה היום.
