כל פעם שמזכירים את נושא השואה וההתייחסות היהודית דתית ישנה תחושה של חוסר נוחות. שאלות כמו "איך זה קרה", "היכן בורא עולם היה בשואה" וכו', עולות וגורמות להרהורים, אפילו למאמינים הגדולים בינינו. בכל מקרה, המדור לא בא לפרט או להסביר את מה שאף אחד לא יודע בוודאות, אלא להתייחס באופן ספציפי לגורל הקורבנות בעולם הבא, ובכלל, מה ההבדל בין מי שנהרג כי הוא יהודי, למי שנהרג תוך קיום מצווה? ומה לגבי חייל שנהרג מאש כוחותינו?
התשובות למדור מבוססות על דבריו של הרב יצחק גבאי מארגון הידברות. "יש שלוש דרגות של קידוש השם", אומר הרב גבאי, שמדגיש שאף אחד לא יודע מהו בדיוק ה"מחירון" של כל דרגה. "הדרגה הראשונה היא כל אדם שמת על רקע לאומי-פיגוע וכו'. הדרגה שמעליה היא אדם שנהרג בגלל שעשה מצווה. למשל, יהודי שהניח תפילין בשואה ונתפס על ידי הנאצים. אך הדרגה הכי גבוהה היא אדם שמת מבחירה – אמרו לו למשל לעבוד עבודה זרה, והוא החליט למות על קידוש השם".
בכל הדרגות מגיע האדם לשיא של גן עדן העליון, כלומר למקום שממנו נחצבה נשמתו מתחת לכיסא הכבוד. וכאן נשאלת השאלה, ומה עם חטאיו, כולם נמחלים? אם למשל חייל חטא בחייו, ומת בפעילות מבצעית, האם בעולם הבא הוא עדיין ישלם על חטאיו?
"לאדם שמת על קידוש השם יש מחילת חטאים, אבל זה תלוי בעוד כמה דברים. לדוגמה, אדם שכפר כל חייו ומת בגלל שהוא יהודי, אי אפשר לומר שהוא מת על קידוש השם, כי הוא לא הכיר כלל בקיומו של השם, ולכן לא תהיה מחילת עוונות באופן מלא, למרות שיהיה לו חלק משמעותי לעולם הבא".
"התכלית של האדם בעולם היא לעשות נחת רוח ליוצרו ולעשות רצון בוראו, לקדש את שמו. אם למשל אדם נותן צדקה, הוא עושה קידוש השם בכך שקיים מצווה בממון שלו. כל מצווה מקדשת את הקב"ה, אבל כשאדם מת כך, הוא מקדש את הקב"ה בחיים עצמם. לכן זו הדרגה הכי גבוהה, יותר מממון, בריאות וזמן. אם את זה אני מוסר למען האל, זה אומר שהגעתי להבנה שכל המציאות שלי היא לקדש את שמו בעולם. גם אדם שנרצח בפיגוע אמנם לא עשה זאת מתוך בחירה, אבל עצם המוות על קידוש השם, זאת המעלה. ברור שיש סיבה נעלמת לכך שדווקא הוא מת באופן הזה, אבל איננו יודעים חשבונות שמיים".
מה לגבי נכה צה"ל באופן קשה, שסובל בשארית כל ימי חייו? אי אפשר לומר שהחיים שלו ניצלו. אולי אם הוא היה מת באותו קרב, הוא היה חוסך לעצמו 60 שנים של סבל.
"רבי יהודה החסיד כותב שגם אדם שהיה בסיטואציה שבה היה קרוב למוות, כמו ניצול שואה, נקרא 'מת על קידוש השם' גם אם הוא לא מת בפועל. הוא קידש את השם בעצם החיים שלו באותה תקופה, גם אם בפועל נפטר אחרי כמה עשרות שנים בבית אבות. זה אומר שכל חייל שנלחם, יש לו באיזושהי מקום דרגה גבוהה בעולם הבא".
שאלה נוקבת אחרת מתייחסת לחייל שמת בפעילות, אבל מירי כוחותינו. "ודאי שגם הוא מת על קידוש השם, כך רואים בפוסקים. כי שורש הסיבה שהוא מת היא ההליכה להילחם בשונאי ישראל, וזה פחות משנה מאיזה רובה הכדור נורה".
בשורה התחתונה אי אפשר לדעת מה בדיוק חלקה של כל נשמה שמתה על קידוש השם, אבל באופן כללי, אדם שנרצח על עצם היותו יהודי נחשב ל"מקדש השם". "במקום של אנשים שנהרגים על קידוש השם, אין כל מלאך או בריה יכולים לעמוד במחיצתם. זו מין מחלקת VIP (עד כמה שניתן להגדיר זאת בצורה מופשטת). אדם שנהרג בגלל שהוא יהודי, הקב"ה אומר 'נהרגת בגללי? אחזיר לך באותה מטבע'.
ישנו סיפור על הגאון רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ' שבפולין, שהיה בארה"ב כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אמרו לו 'אל תחזור, אירופה בוערת'. הוא אמר "השארתי ישיבה ותלמידים, אני לא יכול להשאיר אותם ללא מנהיג". בסופו של דבר הוא ותלמידיו הגיעו לאושוויץ. כולם נהרגו במשרפות. רגעים לפני המוות הוא אמר להם 'עכשיו שכל אחד יכוון בתוך לבו שאנחנו הולכים למות על שם השם, וחס וחלילה שאף אחד לא יפגום במחשבה הרהורי כפירה".
