לב טוב, הכל טוב?

לכאורה, לא ברור למה אלוקים דורש מאיתנו יותר מאשר להיות סתם אנשים טובים. לצורך הדוגמה, תחשבו על  אדם טוב לב לחברה, מתנדב באגודה מועילה, מכבד את הוריו, ובקיצור – עושה הכל על מנת להיות איש חיובי ומועיל לסביבתו. למרות זאת, אותו יהודי לא ממש שומר תורה ומצוות, לא שבת, לא תפילות ולא מתעניין במיוחד ביהדות, ובקיצור – חילוני. האם באמת יש איתו בעיה? למה זה לא מספיק לאלוקים שנהיה אנשים טובים. רק אנשים טובים.

אם נתבונן בעשרת הדיברות ובכלל במתן תורה, נראה שהמעמד הכי גדול בהיסטוריה, שכל היהודים נחשפו אליו, היה בעצם מתן של חוקים פשוטים למדי. תתארו לעצמכם שיפרסמו עכשיו שהרב הכי גדול בארץ מגיע להרצאה בעיר. כולם יבואו בהתלהבות, יסתקרנו על מה הוא רוצה לדבר, ופתאום יראו שהוא קורא פרקי תהילים. זה די מאכזב, לא? כך אפשר לומר גם על עשרת הדברות. ציפינו שיהיו שם דברים מאוד מיוחדים, אבל בסך הכל 'לא תרצח' ו'לא תגנוב', למשל, הם ציוויים בסיסיים ושכליים.

התשובה לכך נעוצה בעובדה שהתורה אומרת לך (במילים שלנו) – אל תסמוך על עצמך, לא על המצפון שלך ולא על מי שאתה חושב שאתה, כי פעמים רבות אתה מפתיע את עצמך במעשים שלא היית מאמין שתעשה. לדוגמה, הפלות והמתות חסד. יש אנשים שיכולים לעשות מעשים כאלה שמאושרים ע"י המצפון, אבל מבחינת התורה זה רצח לכל דבר.
יש סיפור בגמרא על רבי עקיבא שראה גוי שלוקח את אבא שלו, קושר אותו ונותן לכלב שיאכל אותו. ר' עקיבא הסביר לתלמידיו שהגוי לא עשה את זה מתוך רוע אלא מתוך מצפון. רק שזה היה מצפון כלפי הכלב, כי הוא היה במצב שהוא זקוק לאוכל יותר מאבא של אותו איש, שממילא זקן, חולה ועומד למות.

עוד הסבר מטעם ר' עקיבא בנושא:  אם שני אנשים הולכים במדבר, ולאחד מהם יש בקבוק מים שמספיק לאחד בלבד ולשני אין – צריכים לעשות דבר פשוט: 'חייך קודמים'. כלומר רק בעל הבקבוק ישתה, אחרת שניהם ימותו. זה אותו ר' עקיבא שאומר 'ואהבת לרעך כמוך'. אמנם מצד שני, המצפון הפרטי שלי היה יכול להגיד לי: איך אתה יכול לראות את חברי מת מצמא? אבל התורה באה ומסבירה שעדיף שלפחות אחד מהאנשים יחיה.

מצד שני ניתן לטעון שיהודי-עם מצפון שהולך לפי נורמת החוקים אינו רוצח ואינו גונב גם בלי התורה, אז למה בעצם צריך את ספר החוקים שנכתב לפני 3000 ומשהו שנים כדי לומר לי את זה? כי כאמור לא תמיד העיניים, המצפון ומוח שלנו עושים את הצעד הנכון, למרות שמבחינתנו זו אמת גמורה, האמת שונה ומשונה. בנוסף, אם אדם כזה עושה הכל לפי התורה, גם במצוות שממילא הן לפי המצפון שלו – הוא מקבל שכר גבוה יותר. ולמה? כי כך אתה מקיים מצוות שלא בהכרח קשורות אל המצפון האישי שלך, וזו האמונה האמיתית.

צריך לזכור שהתורה ניתנה כמקשה אחת. התורה היא לא איזשהו תפריט של מסעדה שאתה יושב ומחליט מה נראה לך ומה לא. היהדות ניתנה לנו בעצם כדרך חיים. אם אתה מצמצם את כל היהדות לנושאים שבין אדם לחברו, אתה בעצם הופך את זה למן משהו טכני, כלומר משהו ששומר עלינו כדי שלא נשתולל. זו לא מטרת התורה. המטרה היא להפוך אותך לאדם יותר מיוחד, ולכן מי שברא את כל העולם אמר לך 'זה המתכון של המכונה הזו'. אי אפשר להתעלם מהמתכון ולהשתמש רק במרכיבים שנראים לנו במשקפיים הפרטיות והמצומצמות שלנו.

הרב יפתח סופר שליט"א , שמעביר מידי יום שיעורים בכולל כה לחי בעיר התייחס בעבר לנושא וכתב: "לא מזמן הזמנתי שיפוצניק לכמה עבודות בבית שלי. את רוב הכסף הוא כבר קיבל, אבל נשארו עוד כמה דברים לסיים. כשאני מתקשר אליו לשאול למה הוא לא בא, השיפוצניק עונה 'תשמע, אני מאוד אוהב אותך, אבל זה לא מסתדר לי. מה לעשות? תבין אותי'. אז נכון, יש לו באמת לב טוב, אבל מה זה עוזר לי? יש לו תפקיד, והוא לא עושה אותו, גם אם הוא עושה דברים טובים אחרים בזמן אחר. אם נהג אוטובוס יצטרך לנסוע מקריית שמונה לתל אביב, ויחליט שאין לו כוח, ובמקום זה הוא הולך לים לדוג דגים, הרי נוסעים יתלוננו. הבוסים שלו יתפסו אותו על החוף, והוא יגיד 'מה אתם רוצים ממני? לא דרסתי אף אחד, לא עברתי באדום, לא נהגתי מהר. מה, אסור לשבת על חוף הים קצת? מה כבר עשיתי?'. אומרים לו 'נכון מאוד, אבל יש לך תפקיד'. בוודאי שהנהג הזה ישלם את המחיר על ההתבטלות שלו. ובהקבלה לנושא שלנו – חוץ מגמילות חסדים ועזרה לזולת, שזה כמה מצוות מהתרי"ג, יש עוד מעל 600 מצוות. מה איתן?

"בכלל, האדם צריך להבין שיש לו תפקיד בעולם הזה. יש לך לב טוב? אשריך. אבל יש ספר חוקים שמורה לך איך לחיות. אבל כל זה כשאדם מבין שיש לו נשמה ושיש לו תפקיד בעולם הזה, כי אם הוא לא מבין גם את זה – זו בעיה אחרת.

 פרשת ניצבים – הגיע הזמן להתכופף

פרשת ניצבים פותחת את סדרת ארבע הפרשות האחרונות שבתורה, וקוראים אותה בשבת שלפני ראש השנה לפני יום הדין. בתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה’, כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל. הקב"ה העניק לנו את יום הכיפורים לסליחה ולמחילה על עבירות שבין אדם למקום, על מעשים שהם "לפני ה'" . אך על כבוד הבריות, על עבירות שבין אדם לחברו – גם קדושת יום הכיפורים, התענית והתפילות אין בכוחן לכפר. הקב"ה איננו מרשה לנו להיות סלחניים וותרנים בנוגע לכבוד הזולת. אדם על כבודו שלו צריך לדעת לוותר, להתפייס, לשכוח ולסלוח, אך לא בנוגע לכבוד זולתו.

בימים האלה, הכבוד, הזקיפות, הזחיחות והנקמנות צריכים להעלם ובמקום להפעיל את השכל הישר, הלב היהודי והפה מדבר. בשילוב של שלותם ניתן להגיע בקלות למסקנות ברורות שהגיע הזמן לסלוח. לכל אדם, ישנם סכסוכים כאלה ואחרים בין אם זה בינו לבין משפחתו,  חבריו, שכניו וכו'. הסכסוכים לאו דווקא מוצהרים, אלא יכולים להיות מעין רוגז, על מעשה שבעבר, כעס, טינה, תחושת נקמה ושאר ביצועיו של יצר הרע. חז"ל אמרו לנו: "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה", והתכוונו לבני האדם. לכן, דעה שונה, מחשבה נגדית או מנטליות כזו או אחרת יכולים לגרום לסכסוכים, כעס ומחלוקות, וזה אולי לגיטימי, רק מה, שבורא עולם מצפה ממנו שהחודש, נשים הכל מאחורינו, וכמו שאנחנו מצפים שיסלח לנו על כל העבירות שעשינו כנגדו השנה, כך גם אנחנו נבוא ונתפייס עם חברינו.

תחשבו על אבא שרואה את בניו רבים ומתקוטטים, שונאים אחד את השני בליבם ומבזים זה את זה בכל הזדמנות נתונה. איך הוא מרגיש? כמובן שאינו מחפש צדק, היגיון או אמת, אלא הוא מחפש את הסליחה, הכפרה, השלום והאהבה בין בניו. לכן, אנו צריכים לשנות כיוון במוח ולהפסיק לספק תירוצים לעצמנו, ולעשות את רצון אבינו שבשמיים.  כמו תזמורת הניצבת על הבמה – לכל אחד מחברי התזמורת כלי נגינה שונה בצורתו ובצלילו. הפסנתרן מקיש באצבעותיו על הקלידים, המתופף מכה בתופים והכנר פורט על נימי הכינור. אדם חרש לא יבין מה פשר התנועות המשונות שעושים האנשים ומדוע אינם "עובדים" בשיתוף פעולה לו רק תיפקחנה אוזניו לשמוע, יהנה ויתפעם הוא מהרמוניות הצלילים וממתיקות המנגינה. אנחנו כתזמורת – כל אחד בתחומו, אך יש לזכור לתת לכל אחד ה"מיקרופון", לכבד כל אחד ב"כלי שלו" וב"טון" שלו. גם אם זה לא המנגינה ברינגטון שלנו.

הימים האלה הם ימי תזכורת עבורנו – אנשים אחים אנחנו, בנים לה' אלוקינו, ימים גדולים אלו הם הכנה מצויינת לראש השנה ויום הכיפורים. עד כמה שזה נשמע בנאלי וקלישאתי צריך להסיר את הסמלים והלוגיים שמשום מה מצליחים להפריד בינינו: "ימין-שמאל", "אומן-כולל", "קיבוץ-עיר", "השדים-העדתיים-השדים האדומים", וכל שאר החומות וגדרות ההפרדה שאנחנו בונים בעצמנו ולא כנגד אויבנו.

סיכם את זה בפסקה אחת הרב לאו באחד ממאמריו: " השנים האחרונות הוכיחו לנו שיכולים לבוא שני יהודים שהם, כביכול, משני צידי המתרס וללכת חבוקים זה בזרועותיו של זה ודעותיהם מצטרפות יחדיו לכוס הדמעות ההולכת ומתמלאת בשמיים ובוודאי כבר עולה על גדותיה.

"שובו בנים" – כבנים לאב אחד, כאחים אוהבים. "שובו אליי" – לאב אוהב "ואשובה אליכם".

חגז, לחג ללא תסבוכות

ישנה הלכה פשוטה ומוכרת, אך למרות זאת לא כולם יודעים ומבצעים אותה.  כידוע, מותר לבשל בחג לצורכי 'אוכל נפש', אך כיצד עושים זאת? להדליק אין בעיה: הדרישה ההלכתית היא 'אש מאש' ולשם כך משיירים אש דלוקה ('נר נשמה') מערב יום טוב. אבל איך מכבים? שיטת ה'גרמא' המוכרת, ע"י בישול בכלי מלא עד גדותיו וגלישת מים המכבים את הלהבה . לשם כך, פיתחו במכון צומת את מכשיר ה'חגז'. זהו שעון גז מכני, המופעל ע"י קפיץ. עוד לפני שהאדם מעביר אש ביום טוב כדי להדליק את להבת הגז, הוא קוצב את הזמן שב'חגז'. כעבור אותו זמן, ה'חגז' יפסיק את זרימת הגז ויכבה את הלהבה. למעשה, ה'חגז' הוא מעין טיימר של גז, המאפשר להזרים גז למשך זמן קבוע מראש בצורה פשוטה ובטוחה.

היסוד ההלכתי שעליו מבוסס ה'חגז', הוא שהסרת חומרי גלם של הבעירה לפני הדלקת המדורה איננה נחשבת אפילו ל'גרם מלאכה', והיא מותרת אף לכתחילה. המכשיר קיבל את אישורם של הרב עובדיה יוסף והרב יהושע נויבירט.

לסיום סיפור קטן-אישי

ערב יום הזכרון 2010, אני מקבל מייל מאחד היחצ"נים שמציפים לי את המייל בדואר זבל: "מילגה חדשה של ארגון … לכל מי שיחזור בשאלה" היה כתוב בכותרת, או משהו כזה. כולי רותח וזועם, מיד השבתי לו "תוריד אותי מרשימת התפוצה שלך, כי הזבל הזה מסריח לי את הסל מחזור". טוב, אולי קצת יותר חמור. היחצ"ן מהצד השני "לא היה פראייר" והשיב לי באותה נימה עם עקיצה קטנה. מכאן והילך זה הלך והדרדר, מייל כל 5 דקות, יותר ויותר חריף, מילים לא מכובדות (לא קללות חלילה), כעס, עצבים, שנאה וכל מה שהיצר הרע האכיל אותנו. עד ש… עצרתי לעצמי לרגע וחשבתי לעצמי – מה זה נותן לך? מה אתה מנסה להשיג? את מי אתה מרצה כאן? מה התועלת שלך, ולמה זה יגרום? האם כך מתנהגים? האם ככה הקדוש ברוך הוא רצה שתגיב? אולי הוא בצד שלי, ושמח על כל מייל חריף, הרי אני רוצה לטובת בניו האבודים? ואולי לא. איפה "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום"? איפה "דברי חכמים בנחת נשמעים"? ואיפה כל ה-280 מדורים שכתבת והסברת כמה  צריך לנהוג כבוד זה בזה, והנה נפלת למלכודת דבש במסווה של שמירה על דתם של אלה שהתפקרו. נו באמת.

כשאנחנו בשיא המלחמה, כל אחד עם החרבות שלו. עצרתי, חשבתי ושלחתי לו מייל: "אני יודע, שאתה תתפלא, ואני ממש רוצה לעצור כאן ולכתוב משהו בכנות – אני עוצר לרגע וחושב לעצמי-  אנחנו ערב יום הזכרון, ושני ערבים לפני יום העצמאות, במקום להתעסק בדברים החשובים באמת, אנחנו מתקוטטים כמו שני ילדים בגן. לפחות אני. אז אני עוצר כאן שניה, ובלי טיפת ציניות, מבקש סליחה כנה מהלב על הכל. על מה שאמרתי, ועל המצב שהגענו אליו. זה באשמתי. סליחה ומחילה, מקווה שתבין". היהודי הצדיק הזה השיב בדיוק באותה נעימות ורכות וציין שהוא מתפעל מהמעשה האצילי. ומהתכתבות של גידופים מטופשים, המשכנו במחמאות, סליחות ואחדות. ועכשיו אני בטוח שבורא עולם כן היה רוצה שנמשיך בהתכתבות.

סיפור אישי קטן, עם חומר למחשבה. וד"ש לאריאל 🙂