בימי בית המקדש השני, כבש המלך 'אנטיוכוס' מדינות רבות וכמובן את ארץ ישראל ואת ירושלים הבירה. ביחד עם המתייוונים והמתבוללים החליף את עבודת הקודש בבית המקדש, בעבודה זרה טמאה ואסורה. 3 שנים הוא שלטו היוונים בבית המקדש וגזרו גזירות קשות נגד התורה והמצוות:
– היה חובה לחקוק על בריחי הבתים ועל קרן השור שאין חלק ונחלה באלוקי ישראל.
– לא לקיים מצוות טהרת המשפחה.
– לחלל שבת.
– שלא לעשות ברית-מילה.
– לבטל את ראש-חודש ולוח השנה העברי.
בעיר מודיעין גרה משפחת הכהן, אבא זקן בשם מתתיהו בן יוחנן וחמשת בניו שנלחמו והרגו את כל הזוממים לטמא את עירם. אחר כך ברחו מתתיהו ומשפחתו מעירם אל הרי יהודה וסביבם נקבצו יראי השם, הקנאים לדבר ה' ולקידוש שם שמים, ויחד יצאו למלחמה בצבא היוונים כשהמפקד העליון היה מתתיהו הזקן, ואחרי שנפטר תפס את מקומו בנו יהודה המכבי. כידוע זה היה מאורע מיוחד במינו בו ניצח עם קטן וחלש, צבאות גדולים ואדירים. מאז אנחנו מציינים את חנוכה בהדלקת נרות לזכר נס הגדול של פך השמן, שהיה בו כדי לדלוק יום אחד ובדרך ניסית דלק שמונה ימים.
אור כזה
שתי מצוות של הדלקת נרות קיימות ביהדות (הדלקת נר נשמה זו לא מצווה מהתורה), אחת בשבת ואחת בחנוכה. יש לשים לב לנקודה מעניינת, את נרות השבת האישה מדליקה ולא האיש (מסופר בתלמוד שבנותיו של רבי חנינא בן דוסא ורב יוסף הדליקו את נרות השבת בבתיהן). להבדיל, את נרות חנוכה מדליק האיש ו"אין האשה מדלקת" (אלא אם כן האיש אינו מדליק) ויש להבין את סיבת ההבדל ביניהם?
רש"י אומר שהקשר של האשה לאש ניכר גם בשמה "אש(ה)" לכן דווקא האשה מדליקה את נרות השבת ולא האיש. אם כך נשאלת השאלה, מדוע את נרות חנוכה מדליק האיש ולא האישה? אפילו חז"ל אומרים, שיותר נוח שהאשה תדליק את הנרות, כי בדרך-כלל היא נמצאת בבית יותר מבעלה.
זו אינה סיבה טכנית בלבד, יש כאן מסר רעיוני-תוכני: האשה נקראת "עקרת-הבית" משום שהיא עיקר הבית, עניני הבית (הגשמיים, הרוחניים, חינוך הילדים ועוד) נעשים בדרך כלל בעיקר ע"י ובזכות האשה, לכן גם את נרות שבת שבאים להפיץ אור בבית – מדליקה האשה.
קידוש על היין הוא חובת האדם ולא חובת הבית. אדם צריך לקדש ולא משנה איפה הוא קידש בביתו או במקום אחר. ומי שקידש מחוץ לביתו, בחזרתו לביתו הוא אינו זקוק לשוב ולקדש פעם נוספת, כי הוא כבר קיים את המצווה בשלמות, אבל נרות שבת הן חובת הבית. כל בית שגרים בו, חייב להיות מואר. וגם אם בתחילת הלילה היו בבית מואר ובהמשך הלילה הם הולכים לבית אחר, גם הבית השני צריך להיות מואר, שכן זו מצוות הבית, שבבית שנמצאים בשבת יהיה אור.
לכן נרות שבת שהן חובת הבית מדליקה האשה שהיא 'עיקר' הבית, ואילו הקידוש של שבת, שהוא חובת האדם ולא הבית – עושה האיש.
נר איש וביתו
אנו מצווים להדליק נרות חנוכה לכיוון הרחוב, כדברי חז"ל "על פתח ביתו מבחוץ", כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים – וזהו תפקידו של האיש היוצא אל מחוץ לבית ולא של האשה, שתפקידה העיקרי הוא בתוך הבית, לכן הוא מדליק את נרות חנוכה, כי עליו להביא את האור הגדול של "נר מצווה ותורה אור" גם לעולם הרחוק שמחוץ לבית.
קצת מוזר לחשוב, אבל אם תחפרו טוב בהלכות תגלו ש"תפקידם" של נרות השבת לעשות "שלום בית" ולהשקיט מחלוקות ומריבות. וכן, זה מתבצע בעיקר על-ידי ובזכות האשה, האדמו"ר הזקן של חב"ד אמר "עיקר (החיוב והיכולת להטלת שלום בבית (הוא) על האשה". קביעת חז"ל שעדיף שהאשה תדליק את נרות שבת הם ביטוי ומסר להשקפתם שבכוחה של עקרת הבית, הרבה יותר משל בעל-הבית, להשרות בבית אווירת שבת ושלום הבית.
כתוב בספרים שהגימטריא של נוסח הברכה "להדליק נר חנוכה" זהה לגימטריא של "אור חדש", לסמל וללמד שנר חנוכה הוא הארה מה'אור חדש'
בספרי חסידות מוסבר שבשעה שמדליקים את נרות החנוכה מתגלה האור הגנוז של המשיח, ולכן מדליקים את הנרות ליד הפתח, לרמז שהם 'פתח' והתחלה לגאולה השלימה, לכן במיוחד בחג חנוכה יש עניין שגם הנשים ייטלו חלק בהפצת אור החנוכה כהכנה לגאולה. ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.
סיפור לחנוכה
נרות חנוכה בשואה
בשואה הנוראה, חפצו צוררי ישראל לכלות את העם היהודי. אולם גם בחושך הנורא של גיא הצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו באור יקרות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו.
וכך מספרים החסידים אודות הדלקת הנרות של הרבי הקדוש מצאנז וחסידיו, במחנה העבודה "מיהרלדארף", חנוכה תש"ה:
היהודים השבורים והרצוצים שם במחנה, לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם, והם היו מנותקים מכל וכל. הלכו אפוא אל הרבי מצאנז זי"ע, והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת, ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו השנית, והתחיל לרשום עליהם מספרים ולחשב חשבונות על פי הזיכרון, עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו.
בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ.
אולם כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם לזאת מצאו פתרון. מידי פעם היו היהודים מקבלים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה… ואכן יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה, ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות.
ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות, לשם מצות הדלקת נרות חנוכה.
כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את השלהבות ברטט של קדושה… שמחה עצומה הציפה את הלבבות.
ומספר הרבי: באחד הלילות הבאים, אחזה אש הנרות בצריף כולו, והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה, להדליק אש במחנה, היו ממיתים תכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי כן לא עזבוהו חסדיו יתברך שמו, וניצלנו מידיהם.
ובסיום הדברים הוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי, להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה הגדולה שריחפה אז על ראשי".
כשחיים בניסי ניסים – לא מוותרים על "פרסומי ניסא"!
ועוד על הדלקת נרות חנוכה בצל השואה הנאצית, מספר יהודי מוינה, אוסטריה, חנוכה תש"ה:
הימים הסמוכים לחנוכה הפכו לזמנים של גילויי מסירות נפש, כאשר הכל אגרו סוגי שמן מכל מקור אפשרי, כדי לקיים את מצות הדלקת נרות החנוכה גם בתנאי המחסור החריפים ביותר של המלחמה.
בהתקרב ימי החנוכה, הופצצה גרמניה על ידי מטוסי בנות הברית, לכן הועסקנו בפינוי הריסות בתים. באחת הפעמים נצטווינו לפנות עליית גג, בה הייתה פינת עבודתו של צייר. הוטל עלינו להוריד את התמונות, הבדים והצבעים. שם גילינו פך שמן… כמו השמן של נס חנוכה.
הטמנו את השמן בזהירות כדי לקיים בו את מצות הדלקת הנרות. באותם ימים הייתה בנו דחיפה פנימית חזקה לעשות הכל כדי לקיים מצוות, לכן לא דנו בשאלות הלכתיות, כמו: האם ההלכה מחייבת להסתכן כדי להשיג שמן? מה דינו של שמן זה? רבים מבנינו חסכו מפיהם את מנת המרגרינה השבועית הקטנה, והיה כל איש מנסה להשיג מעט שמן, ומסתיר אותו עד לחג. אף אחד לא היה מוכן לוותר על מצות "פרסומי ניסא". חשנו, כי אצלנו כל רגע של חיים הוא בניסי ניסים, וחייבים אנו להודות על כך.
כך הדלקנו את נרות החנוכה בשיר ובהלל. לא ניתן לתאר היאך שרנו אז את הפזמון "מעוז צור ישועתי…", כיצד זעקנו את סופו של הפזמון: "חֲשוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה…"
