. בכל סיפור שמישהו חלק איתי לגבי מורים, שיטות לימוד, בדיחות בשיעור ועוד כל מיני סיפורים על בית הספר, אני תמיד מרגישה שהייתה לי הזכות להתחנך בעיר ומזל ליפול בזרועות מורים שעד היום דבריהם מהדהדים בראשי והולכים איתי.
להגיד לכם שאני זוכרת גאוגרפיה, היסטוריה ושאר מריעין בישין? כנראה שלא, או לפחות מה שלא ירד ב'מיקוד'. מה שאני כן זוכרת זה את הערך המוסף. האנושיות, חוכמת חיים שנזרקת פה ושם, הלך רוח וכל מיני תובנות ועצות. היו מורים שלקחו אותנו אל מעבר לגבולות המחשבה ולימדו אותנו להיות מודעים לתשובות אחרות, נתנו לנו סוג של כנפיים, גרמו לנו להתרגש. פעם מחאנו כפיים על פתרון מדהים ונפלאות המוח האנושי (יונתן אחיטוב), את ההוביט קראנו כשזה עוד לא היה פופלרי, בזכות שאר רוח ואהבה מדבקת לחשיבה ללא גבולות (איל סיני), למדנו ערכה של אינטליגנציה רגשית ומתת ידע אינסופי (שוש בוזגלו), קיבלנו יסודות יצוקים לידע שעוד נרכוש, בדרך מיוחדת של חמלה אימהית (חני חימי). הייתי רוצה להזכיר את כולם, אבל כל אחד נתן לי משהו, אפילו שיחה שולית מצחיקה עד אינסוף אם להרוג את העכביש שעל החלון או לתת לו לחיות. האנשים שאנחנו עוברים תחת ידיהם משאירים בנו חותם, לטוב ולרע. כל רגע יכול להיות משמעותי, אני בטוחה שיש דברים שילד לוקח איתו לשארית חייו, והמורה אפילו לא זוכר שהיו. וזו בדיוק ההוכחה שמה שמשפיע על כולנו זה האדם שמולנו ואיך אנחנו משתקפים בעיניו. חומר הלימוד היבש הוא החלק המשני, חומר הלימוד על החיים נשזר בנימי נפשו של כל אחד שהייתה לו דמות מחנך שידעה להעניק. תודה לכל המורים שלי, שנתנו אפילו פנינת חוכמה אחת, ואפילו גם אם כל מה שלקחנו איתנו הם השיעורים המצחיקים. כי הרי באיזה עוד שלב בחיינו הבוגרים מישהו יבטיח לנו לסגור את החלון רק כאשר תיווצר שכבת קרח דקיקה מעל ראשינו?
