מכוח אהבתו

רבי משה פחימה ז"ל נפטר בכ"ז בסיוון, בגיל 94 ביום חמישי בגבעת אבני כמה דקות אחר חצות.

בלילה האחרון לחייו, הוא נשא את תפילת תיקון חצות, תפילה שנהג להתפלל מידי לילה. בסיום התפילה הוא עצם את עיניו והחזיר את נשמתו לבורא עולם. בתו יהודית שאצלה שהה בשנה האחרונה בחייו, מצאה אותו יושב ללא רוח חיים בכיסאו, ונשימתה נעתקה.

דבר מותו הכה בתדהמה ובצער תושבים רבים בקריית שמונה ובראשם את בניו ובנותיו בני משפחת פחימה. רבים הכירו את השוחט וחזן בית הכנסת של "אהבת ישראל", אדם ענו וירא שמים שאנשים רבים נשאו את עיניהם אליו. עם חלק מהם שוחחתי השבוע. כולם סיפרו לי על רב שהשפעתו על מאמיניו הייתה ללא עוררין. הם ראו בו כתובת ופוסק למחלוקות בבית הכנסת וגם בעניינים אישיים.

אחד מהם הוא עו"ד זנטי מאיר שבידיו הוא הפקיד את צוואתו האחרונה."לא מדובר בצוואה לחלוקת רכוש" אמר לי בנו אליעזר שהוא בן הזקונים במשפחה. "אבא לא אהב להיות תלוי באף אחד. כך הוא היה בחייו וכך במותו. הוא השאיר כסף לאזכרות ולכל הדברים החשובים בחיים. אבל בצוואה הוא ביקש שהרב יחיאל בוחבוט שהיה רב העיר ואחראי על השוחטים יערוך את טקס הטהרה ואת הלוויה. אלא שהרב בוחבוט באותו זמן כבר עבר להתגורר בירושלים ועמד לטוס לצאת לחו"ל. משמים, דווקא באותה שבת הוא הגיע לקריית שמונה להתארח אצל מכרים, ואבא שהיה צדיק, זכה שצוואתו תמומש במלואה. כתוב 'רצון יראיו יעשה' אומר לי אליעזר הבן הצעיר של משפחת פחימה השבוע בביתו. אליעזר, שגם הוא בחר ללכת בדרכו של אביו, הוא שליח ציבור בבית הכנסת "משכן האל" בשכונת הוורדים.

נפגשתי עם שניים מתוך עשרת ילדיהם של רבי משה וחנה פחימה ז"ל. רחל שעלתה עם הוריה ממרקש שבמרוקו ועברה ביחד איתם את כל חבלי הקליטה של אותן שנים, ואליעזר, בן הזקונים, שמדגיש ש"הלוואי והייתי מגיע לדרגות שלו, אבל אני עוד רחוק ממנו" הוא אומר בצניעות.

"אנחנו מתקרבים ליום הכיפורים. ביום הזה אני לא מפסיק לחשוב על אבי. אני זוכר שהוא היה לובש כולו לבן ויחד היינו הולכים לבית הכנסת. בתפילות הוא התפלל ברגש כה עמוק עד כדי דמעות. הוא ממש בכה. ואני הייתי עומד ומסתכל בו מקרוב. רואה את הדמעות זולגות מעיניו הטובות. זה תמונה שמלווה אותי כל חיי". 

רבי משה נולד וגדל בעיר מרקש שבמרוקו. הוא התייתם מהוריו כבר בהיותו ילד. כמי שנאלץ להתמודד ללא החום והאהבה של הורים, הוא הפך כבר בגיל צעיר לאדם עצמאי. זה אולי מסביר מדוע הוא סירב להיות תלוי באיש בחייו. הוא גדל אצל משפחה אומנת שדאגה לכל מחסורו. המשפחה האומנת אף שלחה אותו ללמוד תורה כבר בגיל צעיר. הוא התגלה כצעיר כריזמטי, דבק במצוות והפך בבגרותו לשוחט, תפקיד שאותו ימשיך גם עם עלייתו ארצה. "במרוקו הייתה לאבא מכולת. היה לו כסף והוא לא נזקק לאיש". מספרת רחל בתו. "את הילדים הגדולים הוא שלח לצרפת כדי שירכשו השכלה. היה לו חשוב שנלמד ונתקדם".

כשעלה לישראל בשנת 1959 יחד עם רעייתו חנה ועשרת ילדיו, זה היה רק טבעי שימשיך באותם עיסוקים ממרוקו.

שוחט וחזן בבית הכנסת 

פנינו אל רב העיר בדימוס, הרב יחיאל בוחבוט, המתגורר בשנים האחרונות בירושלים, כדי לשמוע מפיו כיצד הוא הכיר את רבי משה פחימה ז"ל. "הוא היה ותיק ממני", פתח הרב את השיחה וסיפר. "רבי משה היה עוד ידוע ומוכר במרקש כשוחט מומחה. הוא היה מקובל מאוד על הציבור, לא רק בגלל תפקידו, אלא מאישיותו המיוחדת. כאשר הוא עלה לארץ, מעמדו לא נפגע והוא היה רב בית הכנסת "אהבת ישראל" בשיכון ג'. כאן בקריית שמונה עמדתי על סגולותיו המיוחדות, היה נוח לבריות, תמיד היה לבוש בקפידה, בחליפה ובמגבעת. האיש כיבד כל אדם באשר הוא. גם האנשים סביבו כיבדו אותו בצורה טבעית. רבי משה לא הרבה לדבר במקום שלא היה צריך לדבר, מיעט בדיבור שלא לצורך", אומר הרב תוך שהוא מפליג שנים אל עבר התקופה היפה בה שימש רבה הראשי של קריית שמונה.

– הרב, רבים שהשתתפו בלווייתו של רבי משה ז"ל, היו עדים לטקס מיוחד שהרב ניהל.

הרב בוחבוט: "נכון, ערכנו לו טקס לוויה כפי שהיה ראוי לערוך לו. הקפנו את אותו שבע פעמים ותקענו בשופרות, לכך הוא היה זכאי", אומר הרב בוחבוט, ובהזדמנות זאת הוא מבקש לשלוח את אהבתו וברכתו לשנה טובה וחתימה טובה לתושבי קריית שמונה.

 באותה תקופה שבה עבד רבי משה כמשגיח במועצה הדתית כיהן הרב ניסים מלכה, ראש העיר, יו"ר המועצה הדתית. "רבי משה היה אדם שמאד מסור לעבודתו" סיפר לי הרב ניסים "אדם שלא מתפשר בנושא הלכה. הוא היה מקפיד על מוסר עבודה, לוחות זמנים ועל יחסי אנוש. תמיד היה במצב רוח טוב, אדם חייכן. גם בשעות הלחץ תמיד כיבד אנשים. שליח ציבור מקובל ונעים הליכות". עם עלייתם ארצה, השתכנה המשפחה בשיכון ג', בדירה קטנה בת שני חדרים. בבית הקטנטן גדלו הבנים והבנות למשפחת פחימה. מתוך שניים עשר הילדים שנולדו לרבי משה וחנה פחימה ז"ל, שניים הלכו לעולמם. הבן מיכאל ז"ל נפטר ממחלת הסרטן והבן שמעון ז"ל, נהרג בגיל 30 בתאונת דרכים. בניו של רבי משה פחימה, שאת חלקם אני מכיר באופן אישי, הינם אנשים חרוצים ועצמאים שמנהלים עסקים מצליחים ויחד עם זאת מקפידים להישאר צנועים וענווים. אנשים שהולכים עם האמת שלהם, בדיוק כמו אביהם.

"הוא היה נאמן לי, למרות שהיו בינינו מחלוקות בענייני רבנות והיו לחצים" אמר לי רב העיר הרב צפניה דרורי שהכיר והוקיר את רבי משה במשך שנים רבות. "הוא לא היה מוכן ללכת בשום פנים ואופן נגד מצפונו. איש שתמיד הקפיד ללכת עם האמת שלו. רבי משה פחימה היה יהודי ירא שמים ושוחט מומחה. נהניתי ממנו במיוחד. הוא לא נשא פניו לאיש. הוא לא פחד מרבנים ולא פחד מקצבים. רק מהקדוש ברוך הוא, ולכן אהבתי אותו מאד. כחזן של בית הכנסת הייתה לו אינטליגנציה טבעית. אדם שחושב בתחום ההלכתי, הרוחני ודקדוק בתפילות. אדם שהחברה ובית הכנסת נהנו ממנו מאד. עד היום אפשר לראות בבית הכנסת, את השפעתו והנהגותיו", אומר רב העיר, הרב צפניה דרורי.

כשאשתו חנה נפטרה והוא נותר אלמן, הוא סירב להיות למעמסה. ההיפך. עד שנתו האחרונה, שבה עבר להתגורר בגבעת אבני עם בתו, הוא תיפקד באופן עצמאי. אדם גאה, זקוף קומה שתמיד נותן מעצמו. דואג שלא יחסר לילדיו מאומה.

"אבא חינך את כולנו לעבודה קשה". אומרת בתו רחל. "לאכול את מה שהרווחנו בזיעה קשה. אבל יחד עם זאת הוא תמיד הקפיד לתת לכולנו דמי כיס. שלא נזדקק לאיש. כך זה היה מאז שהיינו ילדים".

אחד האנשים שהיו הכי קרובים אליו בחייו ,הוא העו"ד מאיר זנטי. הקשר בניהם התחיל כשזנטי הגיע להתפלל בבית הכנסת "אהבת ישראל". "מרגע שנפגשנו, ראיתי אדם משכמו ומעלה".

"הוא ראה בי כבן ואני ראיתי בו כאב. הייתי מתייעץ איתו גם בעניינים אישיים. לא פעם אחרי התפילות היינו משוחחים. שמעתי ממנו דברים שלא סיפרתי גם לילדיו. הייחוד שלו היה בדרך שבה הוא ליכד את האנשים סביבו. גם אם היו מחלוקות, אנשים היו נכונים לקבל את פסיקתו ולא התווכחו איתו כלל. בעיקר הפליא אותי אצלו, זה שהוא הכריע לא רק בענייני מחלוקות סביב טעמים, אלא גם במחלוקות בין שכנים. הוא ידע לקרב אנשים. לא מעט פעמים הייתי עד לשיחות שבהן הוא קירב אנשים. פעם שאלתי אותו "מדוע אתה עושה זאת?"

והוא השיב: "כי אני רוצה שכולם יהיו כאיש אחד". הוא היה אדם פשוט אבל עם חוכמת חיים", סיפר עו"ד מאיר זנטי.

דוגמא לחוכמת החיים שלו אני שומע גם מפי שלומית פחימה,רעייתו של בן הזקונים, אליעזר. שלומית, שבימים אלה עובדת על עבודת הדוקטורט שלה בנושא זוגיות, הכירה את אליעזר בעלה, כשהגיעה לקריית שמונה כמורה חיילת.

"אני זוכרת את הבישולים המדהימים שלו", נזכרת שלומית "הוא היה מזמין אותי לארוחות צהריים כשהייתי עדיין חברה של אליעזר. כבר אז  התרשמתי מאד מחוכמתו הרבה, ומהדרך שבה הוא שבה את ליבם של האנשים. היה בו משהו שנולדים איתו, זה נקרא "אינטליגנציה רגשית", מסבירה לי שלומית, ששנים רבות עוסקת בעבודה סוציאלית.

אחד הדברים שהכי אפיינו את רבי משה פחימה, היה נדיבותו וגמילות החסדים. "למרות שהוא היה רב בית הכנסת, הוא תרם מכיסו לנזקקים" אמר לי ארמונד לוי גבאי בית הכנסת "אהבת ישראל". "הוא תמיד היה הראשון לתרום. רבי משה היה רב משכמו ומעלה. הברכה שלו הייתה מיוחדת. הלוואי והיום היו רבנים כאלה שאתה מאמין לברכות שלהם. היום לצערי אין רבנים בשיעורי קומה כמוהו".