נג'ם בן ה-55 הוא איש מודיעין בצד"ל לשעבר, הגיע לארץ בשנת 200 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. הסיפור של נג'ם מתחיל אי שם בשנות השבעים כאשר צה"ל החל את נוכחותו בדרום לבנון, בתחילה בחשאי ובמלחמת לבנון הראשונה ואחריה בגלוי. אנשי צד"ל שימשו באותה תקופה כעיניים ורגליים לצה"ל ובלעדיהם קשה היה לראות את האחיזה הממושכת של צה"ל בלבנון. נג'ם אז חייל צעיר שמצא את ייעודו במודיעין יחד עם חבריו מהכפרים. "המשפחה שלנו אוהבת את עם ישראל מאז ומתמיד. אבא שלי, זכרונו לברכה, היה בשיתוף פעולה עם ההגנה לפני שמדינת ישראל קמה בארבעים ושמונה", הוא אומר בנימה נוסטלגית. הימים ההם חלפו עברו מן העולם ויחד איתם האנשים. היום, אנחנו חיים בעולם של אינטרסים. תן לי ואתן לך. שמור לי ואשמור לך, ככה העסקים עובדים בין מדינות ובין בני אדם. נג'ם מדבר ומצית עוד סיגרית "היי-ווי" אדומה, ותוך כדי הוא מביא את המקרר-מיני ופותח אותו לרווחה. "הנה תראה", הוא מצביע על תכולתו "המקרר הזה, אני מחזיק אותו רק בשביל התרופות של אשתי ושלי. אני חי על כדורים. היום אני לא מה שהייתי פעם", אומר נג'ם.
… נג'ם נולד וגדל באחד הכפרים בדרום לבנון ועד מהרה הפך להיות איש עסקים מצליח. "היו לי טרקטורים ומשאיות. הייתי קונה 'הרים' שלמים בשביל להוציא מהם חול לבניין. כסף לא היה חסר לי בגלל שהייתי מרוויח כל יום בין חמשת אלפים לשבעת אלפים דולר. מצבי היה מצוין", הוא אומר ומראה לי תמונה ובה הציוד הכבד. "החיזבאללה החרים את כל הציוד".
דמויות, שלימים הפכו להיות מרכזיות בישראל כמו השר ד"ר אפרים סנה וראש המוסד היוצא מאיר דגן, היו מפקדים שתחת פיקודם הוא פעל בהגנה על דרום לבנון ועל גבולה הצפוני של ישראל. על שני המפקדים הנערצים הוא מדבר ביראת כבוד הגובלת בהערצה. "אנשים של כבוד. מילה שלהם פלדה. אני והמשפחה והחברים עשינו הכל כי ידענו שיש לנו מפקדים כמו משה סנה שהיה המפקד ואחר כך מאיר דגן שהחליף אותו".
נג'ם שייך לדור ולמקום שהכבוד היו כבוד שעל פיו חיים ועל פיו מתים, אם צריך. את הכשרתו הצבאית-מודיעינית הוא קיבל מטובי המפקדים והחיילים של צה"ל. נג'ם היה תלמיד טוב, יותר מידי טוב.
השיחה עם נג'ם מובילה אל מצבה של אשתו. "אין לנו ילדים. אחרי שהתחתנו לא היו לנו ילדים. ניסינו הכל ואחרי בדיקות גילו שלאשתי יש סרטן. עזבתי הכל ולקחתי אותה לצרפת. הרופאים אמרו לי שהטיפול הכי טוב זה בארץ. לצערי הרב, אחרי שחזרנו לארץ אשתי הייתה צריכה לחכות לטיפולים ובינתיים קיבלה גם אירוע מוחי", אומר נג'ם בכאב, ומושך עשן מהסיגריה שהולכת ומתכלה.
נג'ם ניצל מהתנקשויות חוזרות בו ובחבריו. "הנה תראה כאן", הוא מרים את חולצתו וחושף את הגב "יש לי שמונה חוליות בגב דפוקות, פריצות דיסקים ובלגן. אני צריך לעבור ניתוח". דיבורו די-קולח בעברית והוא מצליח לתת ביטוי לרחשי הלב והצלקות שהוא נושא עימו. למרבה ההפתעה אינו מר נפש ורק מתאר בצורה עובדתית את מהלך חייו עד הלום.
נג'ם: "בנסיגה מלבנון הבאתי איתי ארבע מאות אלף דולר במזומן. חייתי כמו מלך, פתחתי עסק לחלקי חילוף אבל לא הלך לי ובסופו של דבר מכרתי את הסחורה שהייתה שווה מאתיים אלף שקל בחמשת אלפים שקל, יאללה העיקר לגמור. לא יכולתי להמשיך ככה הפסדתי המון כסף אבל לא הייתה ברירה", הוא אומר ביבושת.
היום מקבלים נג'ם ואשתו אלף שמונה מאות שקלים מביטוח לאומי "זה כל מה שאנחנו מקבלים. עם הכסף הזה אני משלם על תרופות לאשתי ולי, לבית משפט על 'איחוד תיקים' שאני חייב, סך-הכל אלף מאתיים שקל. מה שנשאר לי זה שש מאות שבע מאות שקל למחיה", הוא אומר ומוסיף, "עד שנת אלפיים ושמונה הייתי מקבל כסף מהמשפחה שנשארה בלבנון אבל מאז זה נפסק".
גם אחרי המעבר לישראל בשנת אלפיים, הוא המשיך לעסוק בגיוס סוכנים לטובת ישראל. "לפני כמה זמן החיזבאללה והלבנונים חשפו חוליה של החבר'ה. בתקשורת הלבנונית עשו על זה חגיגה וכל הזמן הזכירו את השם שלי ואמרו "הבוגד נג'ם". אני היום מבוקש בכל מקום. הם רוצים את הראש שלי אבל אני לא מפחד, אני בישראל".
התנהלותו של נג'ם מלכתחילה הייתה מרופדת בפעולות מודיעיניות שתרמו לביטחונם של חיילי צה"ל ומנעו פגיעות כואבות על אלה שידענו בימים ההם. אחת מהפעולות שנג'ם מוכן לחשוף זה גיוסו של קצין סורי מהקצינים שהיו קרובים לנשיא אסד. נג'ם: "הגעתי לקצין בדרגת סא"ל בשריון הסורי שהיה נשוי ללבנונית. אחרי זמן ובעזרת הרבה דולרים הוא עבד בשבילנו. האיש הזה היה אחראי על משמר הנשיא והיה מפקד על יחידת הטנקים ששמרה על הארמון שלו. האיש הזה נתפס והוצא להורג", הוא אומר.
נג'ם: "הטעות הגדולה שלי הייתה שעבדתי מתוך רצון לעם ישראל ולצה"ל ועשיתי את זה בהתנדבות בלי לקבל כסף. אומרים לי היום שאני לא רשום בשום מקום, בשום מחשב של משרד כלשהו. בעקבות ההפסדים שלי, נאלצתי לעזוב את הבית השכור שהיה לי עד לפני חודש וחצי. אין לי לאן ללכת עם אשתי. הנה תראה, זה הבית שלי (אוהל סיירים ומעליו אוהל גדול יותר). אנחנו חיים כאן והציוד שלנו אצל חברים שלנו. מה שאני מבקש זה בית שנוכל לגור בו וקצבה שנוכל לחיות ממנה. התרופות והחובות 'אוכלים' את רוב הכסף שאני מקבל מהביטוח הלאומי".
כאשר היה נדמה שהראיון הסתיים וקמתי ללכת, עצר אותי נג'ם ואמר בטון דיבור שהיה שונה מהטון ההחלטי והנוקב בו דיבר במהלך הראיון "תראה, אם יש יהודי אחד במדינת ישראל שיגיד עליי מילה רעה, אני לא רוצה כלום".
