אחת מן המשימות היותר קשות היא לסכם שנה, נראה לי יומרני מידי 'לסכם שנה'. אולם, משימה היא משימה, והיות הלוח העברי הוא זה שמנחה את אורחות חיינו, אזי לא נבייש אותו ונגש לעבודה.
המדינה שלנו
עם כל הכבוד לכל אחד ואחת, עיר או ישוב, בסופו של דבר המדינה כפלטפורמה הנושאת אותנו, חשובה, במיוחד בעידן שלנו.
נדלג על המקטרגים והבכיינים שלא משנה מה יקבלו ומה יהיה להם, הם יהיו תמיד בין אלה שרע להם. בסקר ה'אושר' שהתפרסם השבוע השיבו כמעט 90% מתושבי ישראל שהם מאושרים.
אז תאמרו לי אתם, כיצד האושר הסוחף הזה מסתדר עם כל הבכי והבכיינות של אלה העומדים בצמתים, בכיכר רבין, והמקטרגים יום-יום שעה-שעה ש'רע להם' 'רע להם מאוד'?'.
היכן נמצאת הסתירה בין האושר (אני משוכנע שגם הם מאושרים, אבל לא מודים בכך).
יש שתי אפשרויות. או שהם באמת לא מאושרים, והם גם אמרו זאת לסוקרים, אז עשרה אחוז זה לא נורא. או שהם מאושרים ואפילו מעושרים, אבל העובדה שלא הם מנהלים את ענייני המדינה גורמת להם ליהנות מהאושר והעושר ו…להפגין, להתלונן שרע בישראל.
מדוע בכל זאת 90% מתושבי ישראל מוכנים לומר שהם מאושרים?! כי יש לנו את כל הסיבות בעולם להיות מאושרים. מדינה פורחת בכל מובן. חברה חזקה, אבטלה נמוכה (מאוד), ביטחון בפני האויבים מבחוץ, כמעט מלא. הייטק בשמיים, רשת כבישים מפותחת ועוד ועוד.
אבל, וכאן בא האבל הגדול והכואב. כל עוד יש אנשים, נשים, ילדים וזקנים שמצבם האישי רע באמת, עדיין אסור לנו לשבת על זרי דפנה.
כל עוד יש נכים אשר נלחמים את מלחמת הקיום היומית בין רכישת מזון או תרופות, אסור לנו לישון בשקט.
כל עוד יש ניצולי שואה שיש מי שמרמה אותם או עושק את כספם אסור לנו לשבת בשקט.
כן חברים. אנחנו צריכים להיות שמחים באושרם של 90% מתושבי ישראל המעידים על עצמם שהם מאושרים, ומנגד חייבים לגלות סולידאריות כלפי כל אלה שסובלים מסיבה זו או אחרת.
יש לנו שנה תמימה לשמר את אושרם של 90% מתושבי ישראל, ולעמול קשה כדי לשפר את גורלם של עשרת האחוזים שאין להם סיבה להיות מאושרים.
קריית שמונה
כמי שנולד כאן ואחיו ואחיותיו גרים בקריית שמונה, וכמי שליווה תוך שנה את אימו רחל ז"ל ואביו אשר ז"ל למנוחת עולמים בבית העלמין, אני חש יותר מתמיד שקריית שמונה היא חלק מבשרי ואני חלק מבשרה של העיר הזאת.
קריית שמונאים בכל דור ובכל מקום יגידו לכם שאינם יכולים להסביר במילים את תחושת האהבה שלהם לעיר. דור המייסדים הולך ונעלם, ואנחנו חשים את טעמה של היתמות. אבל אין מה לעשות. זו דרכו של העולם, והזכות לחיות בקריית שמונה וגם למות בה, אחרי 120 שנים, היא זכות מיוחדת ומתנה שצריך להעריך ולכבד.
בעיר הנפלאה שלנו קורים גם תקלות. התקלה הקשה והכואבת ביותר היא ההתנהלות בין יריבים פוליטיים.
כואב, באמת כואב (תעזבו לרגע את הציניות) לראות כיצד המאבקים הפוליטיים מוציאים את הרע והארסי. כולה מדובר בזכות להיות עבדו של הציבור, לשרת אותו באמונה, להיות מוכן לעשות הכל למענם של התושבים, ובסופו של יום גם לקבל פגיעות על פעם אחת שלא סיפקת את מבוקשו של אותו תושב.
ביקורת זה בסדר, אי הסכמה, מקובלת מאוד, אבל, לצאת במסע של הכפשות, קללות, שנאה יוקדת כלפי מי שאתה לא מסכים איתו או שלדעתך, 'לא סיפק את הסחורה' בנושא כלשהו, המרחק עצום, בעצם, שמיים וארץ.
אני מסכים לציפייה של התושב משליחיו להגינות ולהוגנות כלפיו, לכבד את התושב אבל יחד עם זאת, גם לתושב יש מספר חובות. הראשונה, להבין שנבחר ציבור, החל מראש עיר וכלה בחבר מועצה, אינם כל יכולים, למרות שלפעמים הם נותנים להבין שכן, לעשות כל מה שהם רוצים. הוותיקים והמנוסים גם אומרים זאת, החדשים בדרך כלל, מתוך רצון כן לסייע, נכנסים למלכודת ה'הבטחה שאי אפשר לקיים'.
הסיבות הן: חוקיות ותקציביות.
הנה חלפו להן חמש שנים ביעף, ושוב אנו מצויים בעיצומה של מערכת בחירות. מהמועמדים נדרש איפוק, ריסון והתמקדות בעיקר. ומצד שני התושב צריך להאזין, לבחון, לשאול ולהצביע בסופו של דבר בקלפי כפי שהוא רוצה ומאמין. נקודה.
נקווה ונתפלל שהשבועות הספורים שנותרו עד הבחירות יעברו בצורה מכובדת וכל אחד ואחת יצביעו בקלפי, מה שהם, ורק מה שהם רוצים.
כי למחרת הבחירות כולנו חוזרים להיות משפחה אחת, משפחת קריית שמונה.
…ומה שביניהם
קריית שמונה והמדינה
נראה שזה החלק הכי מעניין. מה שביניהם, בינינו…
…הפוליטיקה, ואם תרצו הקרב על דמותה של המדינה. במשך עשרות שנים ההגמוניה הייתה נתונה לקבוצות אוכלוסייה שלא היו בהם מי שהיום מהווה את הרוב בעם. דמותה של המדינה נקבעה והתפתחה על בסיס ה-סטטוס-קוו מימי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לפי מגילת העצמאות אפשר להבין מה היה יחסו של בן גוריון לדת. ואם נאמר זאת במילים פחות מכובסות כפי שלמדתי באוניברסיטה מפיו של פרופ' שבח וייס "המדינה החזיקה את הדת כ'פלגש'. לא שותפה אמיתית בעיצוב דמותה של מדינת ישראל". כך, פחות או יותר (אגב, גם היחס בין המדינה לשלטון המקומי התנהל לפי נוסחת ה'פילגש').
נחזור לעניין.
נניח ומישהו כופר ודוחה מכל וכל את הגרסה הזאת. אז כיצד בכל זאת אפשר להוכיח?! פשוט מאוד. צלמו צילום רנטגן את כל המערכות השלטוניות, השיפוטיות, האקדמיות, התקשורת ועוד ותמצאו את הנתונים בתוך הצילום.
כאשר בשנת אלפיים טוענים ל'הדתה' כלפי כל נושא שיש בו את החומרים ממנו אתה כיהודי 'בנוי' ומנסים להעבירו לדור החדש בבתי הספר, כאשר אתה מחוקק את 'חוק הלאום' וטוענים נגדך שאתה שולל מהערבים את אותה זכות, כאשר חצי ממדינת ישראל נשדדת בצורה שיטתית על ידי גורמים שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, כאשר מוסכמות והסכמות מאז ומתמיד באשר לאופייה היהודי של מדינת ישראל בפרהסיה, כאשר קמות תנועות יהודיות בעיקרן הפועלות נגד האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל, כאשר יש מי שעומדים לצידם של עברייני גבול מסתננים כדי להשאירם בישראל, תוך רמיסת זכותם הבסיסית של הדיירים והתושבים באותו מקום, כאשר אותן תנועות ויחידים נלחמים בחירוף נפש נגד הוצאתם/גירושם של גונבי גבול ורמאים/מתחזים שעברו את שערי הכניסה לישראל לארצות מוצאם באוקראינה, רוסיה, אריתריאה וסודן אתה מבין שקרה כאן משהו שקורה כאן משהו.
המשהו הזה נקרא 'מלחמה על דמותה היהודית של מדינת ישראל כמדינת היהודים'.
מולם, ותחברו את זה איך שתרצו, עומדים מאורגנים ומתודלקים בהרבה מיליונים של דולרים ויורו אזרחי יהודים ולא יהודיים, כתף לכתף עם המסתננים והמיעוטים האחרים ותובעים שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, או במילים לא מכובסות, שמדינת ישראל תחסל את ישותה הקיימת ותעבור לריבונותם של כלל תושביה ואזרחיה ומסתניניה.
זו המלחמה האמיתית. זו הסכנה המוחשית לחיסולה של מדינת ישראל תוך ריקון מהותה וייחודה כביתו של כל יהודי ויהודי באשר הוא, בישראל או בכל מקום בעולם.
אנשים ומעשים
בנימין נתניהו.
ראש הממשלה הכי מושמץ על ידי מתנגדיו (שאינם הרוב).
למרות זאת, האיש ממוקד מטרה לטובת האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל. כל עוד זה מסתכם במחאות ציבוריות, זה בסדר, דמוקרטי. רק שציפי לבני, איימן עודה וזחאלקה לא ידביקו את הרחוב לרדת נמוך, נמוך מאוד.
דונאלד טראמפ.
הדבר הכי טוב שקרה לעולם ולישראל, נכון להיום. אדם שעל פי דברי מבקריו/שונאיו, אפשר להבין כמה הוא נחוץ לעולם ולנו.
זה שבמערכת הבחירות, עוד טרם היבחרו רשתות הטלוויזיה והרשתות החברתיות לעגו, צחקו וביזו אותו, מילא. אבל, היום אחרי שנה וחצי כנשיא והתוצאות של מדיניותו ניכרים לעיני כל נראה, שהחיזוק העיקרי להנחה שטראמפ טוב לעולם זה המעבר לכתיבת …ספרים. השבוע זה היה השיא. עיתונאי וותיק שחשף יחד עם חברו את 'פרשת ווטרגייט' שהביאה להפלת הנשיא ריצ'רד ניקסון, הוציא סוג של 'ספר צהוב'.
בלי להיכנס לפרטים, הספר הזה הוא הפלומבה להיותו של טראמפ נשיא-נשיא.
"חוק הלאום".
החוק שהפך לסוג של מגנומטר. בעוד יוזמי החוק הצהירו בריש גלי שמטרת החוק להבהיר ולהדגיש את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי, מתנגדיו התגנדרו בעודף אינטליגנציה וטענו ש'זה ברור מאליו ואין צורך בחוק. מה שקרה בהמשך היה ממש תמונות שנלקחו מתיאטרון האבסורד.
מתנגדיה המסורתיים להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית החלו להתפתל כאשר אנשי הרשימה המשותפת וקואליציית השמאל הקיצוני יצאו בגלוי נגד החוק ויצאו אל מעבר לים לגייס תמיכה בינלאומית.
בקיצור, אם חוק הלאום כל כך ברור, אז מדוע להתנגד לו…
איילת שקד.
שרת המשפטים של מדינת ישראל אשר תירשם בספרי ההיסטוריה כמי שׁשֹמה סוף למהלך שהתחיל נשיא בית המשפט העליון פרופ' אהרון ברק, ונקרא במכבסת המילים 'אקטיביזם שיפוטי'.
אהרון ברק עשה מהפכה ב'כפפות משפטיות', כפפות של משי, מחד, וכפפות של פלדה, מאידך. הכל תלוי בנושא שעמד לפניו ולפני השופטים.
על אף זעקות השבר, איילת שקד לא רק שעושה את המעשה המתבקש, אלא מצילה את מערכת המשפט מידי עצמה.
מי שייהנו מהשינויים הם קודם כל השופטים ומערכת המשפט, שכבודם יוחזר.
ואנחנו, כמובן.
עיתונות.
השבוע הייתה לי נחת רוח ברמות. מדוע? עורכת העיתון הכלכלי 'גלובס' נעמה סיקולר הודיעה שמעתה העיתון אותו היא עורכת יגלה רגישות יתר באשר לכבודם של מי שמסוקרים בעיתון. התמונות, הניסוחים וגודל הידיעה ישקפו עובדות בזמן אמת, והתופעה המגונה בה נגועים לא מעט עיתונאים ועורכים לעקוץ, לדקור ולפגוע בחשודים ובמי שאשמתו לא הוכחה בבית משפט, תיפסק.
מולה עמד גיא פלג, כתב ערוץ 12-13 למשפט שהוכיח בפעם המי יודיע כמה עד כמה הרשעות וחוסר הרגישות של עיתונאים כמותו טבועה ב-די אן איי שלהם.
מצדיע לך נעמה.
נ.ב
מאז ומעולם מדיניות זו הנחתה את דרכנו ב"חדשות הגליל", אתם מכירים.
נחתום בברכה לקראת השנה החדשה.
פשוט מאוד. לפני שאתם שופטים, בדקו את עצמכם.
את מה שאתם מאחלים לעצמכם, אחלו לאחרים, ולא להיפך.
שתזכו להיות מאלה היוצאים ושבים לביתם 365 ימים בשנה.
אמן. שנה טובה וחתימה טובה.
