. בלכתי ברחוב הבנתי באיחור מה שהייתי צריכה להצטייד בחליפת צלילה, או לחילופין בסבון ומגבת לניצול המקלחת ההגונה שצפויה לי. הכביש ברחוב שלנו התגלה כנחל קטן בהתהוות, ובשילוב עם העובדה שעוברים בו כמות מכוניות שמכבדת כביש ראשי, גיליתי שאני נמצאת במלחמת מים. במדרכה צרה, בחוסר אונים מוחלט, נתונה לחסדיו של הנהג ברכב, הוא ישים לב שאני פה? הוא יתחשב ויאט? או שהוא יבדוק את גובה השפריץ במהירות של 50 קמ"ש ויסחט ממני שלל קללות עסיסיות?
הגעתי לתחנת האוטובוס די יבשה. בעודי מחכה בסבלנות הצצתי בחדשות בפלאפון, שם הודיעו בכותרת הראשית שהרוחות יגיעו ל120 קמ"ש. הרמתי את הראש, הצצתי מסביבי וגיחכתי, איך הם תמיד יודעים להגזים. לא חלפו כמה דקות ומצאתי את עצמי עומדת בתוך התחנה, תוהה אם היא מוצמדת בבטון למדרכה ורוחות שלא מביישות שום סרט של המערב הפרוע. הצטנפתי בתוך התחנה, עם מטריה פתוחה נגד כיוון הרוח, וניסיתי להבין איזה חוק פיזיקלי אני מפספסת פה שגורם לזה שהנעליים והמכנסיים שלי נרטבות לאט אבל בביטחון.
לפני כמה זמן מישהי שאלה אותי איך המטריה שלי מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן. יש לי מטריה מהסוג שקונים בעשרה שקלים ברגעי מצוקה ברחוב, שמתקפלת בשמחה ומתחבאת נהדר בתיק. הסברתי לה את האמת הפשוטה, שברגעי רוח אני לא פותחת אותה, ולכן היא שורדת את ימיה בשלום. כי הרי מספיקה טיפת רוח בכיוון הלא נכון כדי שהמטריה תתקפל הפוך ותיכנס לשלבי גסיסה אחרונים, אולי היא תתעקם מבלי יכולת לחזור, או שתתעקם לה רק שדרה אחת והבד יגלוש למעלה, אבל סופה קרב, ורגע אחרי שתיפרד ממנה בפח הקרוב, תתחיל סערה. בכל פעם שזה קורה אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שצריך להשקיע במטריה אחת נורמלית, כזאת עם המקל סבא. הבעיה שהיא באמת כמו מקל סבא, היא גדולה ומסורבלת, נסחבים איתה, שוכחים אותה, זה כמעט כמו ללכת עם נשק ארוך בצבא, חייב לסחוב את זה אתך ולא משנה מה תעשה זה תמיד זה יתקע במישהו מתישהו.
מסורבלת, עם מעיל, תיק, מטריה רטובה ושקיות, צעדתי לבסוף הביתה. ניסיתי להיזכר בכמה מעלות צריך להתחיל לדאוג לנמק באצבעות הרגליים, כי מתישהו הפסקתי להרגיש אותם. הפעם הלכתי ליד כל המכוניות שחונות אצלנו ברחוב, כדי שאם יעבור נהג בלי לב אז לפחות חלק מהמים לא יעופו עלי. כשבאתי לסגור את המטריה שלי נקרע לה הסקוצ'.חבל. ואם אתם נהגים, תהיו אדיבים וסעו לאט בשלוליות, תודה בשם הולכי הרגל, וחורף נעים!
