נושא ועדות הקבלה והסינון הקפדני שעוברות משפחות צעירות המבקשות להתקבל לחברות בקיבוצים ובמושבים, תופס תאוצה בשנים האחרונות ומהווה גם היום מקור למתחים בין התושבים החדשים לוותיקים, שמגיעים עד כדי הגשת תלונות ותביעות משפטיות. הקשיים מתעוררים לא רק בשלבי הקליטה, אלא גם עם קבלת התושבים החדשים לחברות, שכן אלה שזה מקרוב נקלטו מבקשים לקדם שינויים, בעוד האוכלוסייה הוותיקה לא תמיד שלמה אתם (עם השינויים).
מי שניסה להתמודד עם הקשיים האלה הוא ד"ר זאב גרינברג, ראש החוג לשירותי אנוש, במכללה האקדמית תל-חי. ד"ר גרינברג פיתח מודל ייחודי שמאפשר "קליטה רכה" של תושבים חדשים בקהילות הקיבוציות והמושביות הוותיקות. המודל החדש, שעלה לאוויר ב-2012, נוסה כבר ב-14 יישובים ברחבי הארץ, בהם גם קיבוצי הגליל העליון, יפתח, כפר-בלום, משגב-עם, מעיין-ברוך, שדה-נחמיה וכפר-הנשיא, והוכיח את עצמו.
ההרחבות הקהילתיות באזורים הכפריים ובקיבוצים, עולות כפורחות בשנים האחרונות, בעיקר לאור משבר הדיור, והביקוש להן רק הולך וגדל. החיים באזורים הכפריים, מספקים "סביבה ירוקה" וקהילתית. הורים רבים רוצים לגדל בה את ילדיהם.
המודל של ד"ר גרינברג מציע פתרונות מבוססי מחקר העוסקים בתכנון ובהסדרה מראש של נושאים שונים הקשורים לחיי הקהילה, מתוך הבנת הצרכים והאינטרסים של כלל חבריה. המודל כולל מפגשים חברתיים מקדימים; הסדרה של הסכמים, חוזיים ונושאים משפטיים; הסדרת מבנים קהילתיים ומבני מגורים, בהם יקלטו התושבים החדשים; הדרכות כלכליות; ונושאים רבים נוספים, כאשר מטרת העל היא למנוע היווצרותו של קרעים חברתיים בין התושבים החדשים לוותיקים.
לדברי ד"ר גרינברג, ניתן לאמץ גם חלקים מהמודל, לא חייבים את כולו, ובאמת, יש יישובים שמאמצים חלקים ממנו, על פי מצבם, ועל פי השלב בו הם נמצאים מבחינת שכונת ההרחבה. "קליטת בנים בקיבוצים יוצרת בהם מציאות חדשה. בשנים הראשונות לקח לנקלטים בין ארבע לחמש שנים עד שהחלו להיות פעילים בוועדות ושותפים בניהול היישוב. מהמעקב שלנו אנחנו יודעים שהזמנים התקצרו. החסם המרכזי לשותפות הייתה תחושת חוסר שותפות מצד החדשים, וחששות מצד חברי הקיבוץ הוותיקים", אומר ד"ר גרינברג.
היום, לדבריו, המצב שונה. "החשש פחת, והראשונים שנכנסו לתפקידים ולוועדות, סללו את הדרך לאלה שבאו אחריהם. כיום, תהליכי הכניסה לפעילות של המשתכנים החדשים היא לאחר זמן קצר מאוד, לפעמים כבר בשנה השנייה לקליטתם".
המודל של ד"ר גרינברג הוצג ב"כנס כינרת החמישי, לחינוך, אקדמיה ופריפריה", שעסק השנה בנושא "מגמות חדשניות במרחב הכפרי". הכנס התקיים ביום רביעי השבוע, במכללה האקדמית כנרת.
פרויקט העגורים מחפש שותפים
בחברה לחקלאות של המועצה, מתכוונים לרתום לפרויקט העגורים גם את משרדי התיירות, איכות הסביבה, ופיתוח הנגב והגליל
אי אפשר שלא לשמוע מדי יום את צריחות העגורים, לראות את הלהקות בשמיים, ולדעת כי גם השנה, בדיוק בעונה זו, החלה נדידתם לאזורי הקינון באירופה. עד סוף מרץ צפויים כולם לעזוב אותנו. במקביל, מתקרבת לסופה עונה נוספת של "פרויקט העגורים", שאירח השנה בעמק החולה קרוב ל-60,000 עגורים (בחודשי השיא), ועלותו תסתכם ביותר מארבעה מיליון שקלים. מטרת הפרויקט היא למנוע נזקים לשטחים החקלאיים, שנגרמים על ידי העגורים.
את הפרויקט מובילה ומנוהלת בשנים האחרונות החברה לחקלאות של המועצה האזורית הגליל העליון. מדי שבועיים מקיימות החברה פגישות בנושא בהן משתתף צוות המקצועי, הכולל את נציגות החקלאים, קק״ל, רשות שמורות הטבע, משרד החקלאות, החברה להגנת הטבע, ואגמון החולה. מטרת הפגישות, לדברי עופר ברנע, מנכ"ל החברה לחקלאות, היא "לייצר פרויקט יעיל ונכון, לתאם בין הגורמים בשטח, ולתת תשובה לסוגיית כמויות המזון שיש לפזר עבור העגורים".
להמוני ישראל, המגיעים מרחבי הארץ לצפות בתופעת הטבע הנפלאה הזו, כשהם יושבים בעגלות מסתור, או מטיילים באגמון, אין מושג על המאבק והקושי של החקלאים לקיים את הפרויקט הזה, ההולך וגדל מדי שנה, שכן יותר ויותר להקות של עגורים, מעדיפות את גרעיני התירס המחולקים להם כאן, על פני המשך המסע לארצות הדרום. לדברי ברנע, העלות הכבדה של הפרויקט, למעלה מארבעה מיליון שקלים, כוללת את קבוצת השומרים, כ-25 איש, המגרשים את העגורים מהשדות, את מאכילי העגורים, וכמובן, את גרעיני התירס. העלות הזאת מתחלקת בין קק"ל (מיליון שקלים), אגמון החולה (500 אלף שקלים), המועצה האזורית גליל עליון (150 אלף שקלים), ולאחר כמה שנים של הפסקה, גם את משרד החקלאות (300 אלף שקלים).
בנוסף לכל אלה, גם החקלאים נושאים בנטל. "הם גם סובלים, וגם משלמים", אומר ברנע ומוסיף ש"התיירות הישראלית לגליל העליון מסתמכת על תיירות העגורים ולא משתתפת בהוצאה. בסוף העונה הנוכחית, נקיים חשיבה מחודשת, אם אנחנו פועלים נכון. ברור לנו שהתמיכות בפרויקט המרהיב הזה חייבות לגדול, ויש בכוונתנו לרתום אליו גם את משרדי התיירות, איכות הסביבה, ופיתוח הנגב והגליל שעדיין לא שותפים לפרויקט. אנו מתכוונים גם לפנות לגורמים בחו"ל, לאיחוד האירופי ולאחרים, וברור לנו שזו תחילתה של דרך, והיא עדיין ארוכה".
יצאת צדיק, מר לוי
"אנשים טובים באמצע הדרך", זו לא רק שורה משיר, כי באמת, עוד יש אנשים טובים באמצע הדרך, וטוב מעת לעת בהם לפגוש
בעודי יוצא מקופת חולים צפון בקריית-שמונה, צר לי לאכזב אתכם (את חלקכם, לפחות), אבל שוב ניצלתי, כפי שאני נוהג לומר לרופא המשפחה שלי כאשר מתברר לי שראיתי צל הרים כהרים, נכנס אליה איש בשנות השישים המוקדמות לחייו, שידו הימנית נתמכה על ידי מִתְלֶה שהיה קשור לצווארו, וניכר היה בו שהוא סובל (בדיעבד התברר לי שהוא פרק משהו וקרע משהו באזור הכתף). לא הכרתי אותו, אבל ברכתי אותו לשלום, ומניה וביה איחלתי לו שירגיש טוב (אולי בגלל שהסבל שניכר על פניו נגע לליבי, אולי בגלל שבכל זאת יש בי כמה מידות טובות, ואולי בגלל שחולה לחולה יביע אומר). הוא הודה לי, ושנינו פנינו לדרכנו, הוא לרופא שלו ואני לרכב שלי, שחיכה לי בחנייה של קופת החולים. באותו רגע לא הבחנתי שעבר עליו משהו, על הרכב שלי, בשעה שבה עשיתי במרפאה, כי הייתה כבר שעת ערב ודמדומים ירדו על הקריה.
רק לאחר כמה דקות של נסיעה, הבחנתי בנייר שהוצמד לצידה הימני של השמשה הקדמית של הרכב. רפורט? לא יכול להיות, הרי חניתי כחוק, ואם לא רפורט, בטח איזשהו פרסום מזדמן לקראת החג, או השבת, לך תדע. כך או כך, עצרתי את הרכב, והנה, מין בשורה שכזאת, שלא היה בה חג, אבל היו בה מספר טלפון וכמה מילים, שסיפרו לי מה שלא ידעתי עד לאותו רגע: שמישהו נכנס ברכב שלי מאחור וגרם לו נזק.
כשהגעתי הביתה, התקשרתי ליגאל לוי, זה היה שמו של הצדיק שפגע ברכב שלי, ולקח אחריות על הפגיעה. בהמשך שיחתנו התברר לי שהוא האיש החבוש, שברכתי לשלום בכניסה למרפאה (אז יש מקריות בחיים, או שאין?). הודיתי לו על האזרחות הטובה, על הכנות היפה, ועל הנכונות לשאת בתוצאות (ובהוצאות). "כל הכבוד לך", אמרתי לו. "תבוא מחר", הוא הציע, "ניכנס למוסך, נתקן, הכול עליי", הוא הוסיף, וכך היה. ועכשיו לשאלת ראש הממשלה: כמה מאתנו היו נוהגים כמו יגאל?
אגב, יגאל הוא היום איש קריית-שמונה. הוא עקר אליה מאחד מקיבוצי האזור…
