שני דברים מאפיינים את קריית שמונה. הראשון, הרוחות הבלתי פוסקות ומערבלות האוויר שהן יוצרות, ועל הדרך 'מעבירות' פיסות נייר, שקיות ניילון ועוד ממקום למקום.
אחת הטראומות משנות העשרה הזכורות לי כנער זו העמידה הבלתי נגמרת מול המראה במאמץ להגיע ל'לוק' המדויק לפני היציאה לבילוי. אחרי שסיימת לסדר את הבלורית השערה האחרונה, בא משב רוח והרס הכל…
היחידים שהיו 'מחוסנים' ממכת הרול, היו אחינו ההודים. שיער שחור, ארוך וחלק משוח בשמן ברילנטין לאחור ולצדדים. גם ההוריקן האחרון לא היה מזיז להם שערה אחת…
הדבר השני שמאפיין את קריית שמונה זו 'נדידת העמים'. עד לפני מספר, תושבים נדדו ממקום למקום, משכונה לשכונה. אבי לדוגמה, החל את חייו כרווק ב'בדון', עבר לצריף/פחון, משם לשכון א', משם לשיכון ב' (אשכול א') ובשנת 62 לשיכון ב'. לפני כעשרים שנה שבו לשיכון א' רחוב ביאליק.
שני הרחובות שעשו 'החלפת אוכלוסין' היו רחוב אילת ורחוב שפרינצק. שני רחובות, שתי שכונות מיוחדות שרוב האוכלוסייה הגיעה ממרוקו והאווירה הייתה כמו ב'מלאח' המסורתי במרוקו.
נפגשתי עם גבי חסין, אחד הילדים שבגרו ברחוב אילת, ובשנים האחרונות חוזר לימים ההם. גבי, שאיבד את אימו ז"ל לפני מספר חודשים, חיי את הימים ההם. תומך, יחד עם אחיו ואחיותיו באביו רבי רפאל חסין, מלווה וסועד אותו יום-יום. האיש המזוהה יותר מכל תושב אחר עם המאבק לפתיחתו של חדר המיון, מספר בנוסטלגיה על אותם הימים בשכונה, אבל לא מוכן להשלים עם מצבה של השכונה/הרחוב היום.
גבי "משפחתי עלתה לישראל ממרוקו בשנת 1963
הוריי הגיעו עם 3 ילדים שנולדו במרוקו באוטובוס משדה התעופה בן גוריון ישירות לרחוב אילת", מספר גבי על העליה, ומיד נזכר בדמויות המיוחדות שאפיינו את נוף הרחוב. "רבי מכלוף שושן זצ"ל שכשהיית שומע ורואה אותו בוכה על התיבה ביום כיפור היית מקבל צמרמורת. דוד שטרית ז"ל בעל המכולת השכונתית ופעיל חברתי שדאג לשכונה ,דדה טויזר ז"ל הייתה ה'אורתופד' של השכונה, אם נקעת רגל היית מגיע אליה והיא הייתה עושה פיזיותרפיה בסגנון מרוקאי. תמו סויסה הייתה "רופאת עיניים" שהייתה מנקה עיניים עם הלשון (טיפול מיוחד במינו) ואני נזכר בחנניה פרץ ז"ל איש 'חברא קדישא' שהייתה לו גם חנות בשכונה של נדוניה. ומי לא זוכר את פריחה כהן הצדיקה שהייתה מתנדבת בחברא קדישא גם היא והברכות שהייתה מברכת היו מיוחדות במינן".
פעם, אז בזמנו, לא חיכו שתיבנה להם, שתגדל להם. התושבים חשו אחריות מיוחדת על מה שהיה בכוחם לשנות, לעשות "את ההיכל בבית הכנסת בנו אנשי סולל בונה במו ידיהם ובהתנדבות אברהם בוסקילה ז"ל, ניסים סויסה ז"ל, שלמה שמול ז"ל, דוד נזרי ז"ל (הנכדה שלו הייתה מלכת היופי של ישראל יעל נזרי). כהן משה הספר המיתולוגי של השכונה, מקגייוור של השכונה, לעזיז חליבה ז"ל שידו הייתה בכל השיפוצים בחגים והכל בכלום כסף ומתוך אהבה, ועוד המון דמויות נעימות וטובות שהלכו לעולמם לצערי", מספר גבי בהתרגשות.
- מה זה בשבילך רחוב אילת?
"רחוב אילת בשבילי זה כל קריית שמונה. איפה שלא תסתובב ותשאל אנשים הם יגידו לך שפעם הם גרו ברחוב אילת. רחוב אילת בשבילי זה מקום שאני מחובר אליו עד היום עם חבל הטבור. השמחות, החגים, האבל, המשחקים בכביש, הבסטות שהיו פותחים בשכונה וכל המבוגרות היו מתענגות לבחור ירקות ופירות, מוכרים דגים חיים על המדרכה. היום יחשבו שאתה משוגע אם תעז להתנהג כך, אבל זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. היו גם מריבות בין ילדים ושכנים כי מה לעשות כשיש מאות ילדים בכביש ואין להם מה לעשות? השעמום וחוסר הטיפול של הרשויות הוביל גם לפשע בקרב חלק מבני הנוער שהידרדרו לפשע".
- מה קרה עם אותם הילדים? לאן הם הגיעו?
"מרחוב אילת יצאו גם תודה לאל משפחות מצוינות שחינכו ילדים כמעט ללא כלום והילדים יצאו משכילים, אנשי חינוך, קצינים בכירים בצבא, אנשי עסקים מצליחים, עורכי דין, רופאים, אנשי שירות הביטחון, עובדי פיתוח ברפא"ל ועוד…".
- מתי היה השינוי, המהפך ברחוב אילת?
"שיא תפארתו של הרחוב היה לפי דעתי בשנות ה80 כשמנחם בגין ראש הממשלה ודוד לוי שר השיכון ובהמשך בתקופת שלטונו של פרוספר אזרן ראש העיר. באותן שנים היה פרויקט 'שיקום שכונות', התושבים הרגישו שיש מי שמטפל בהם ומשפץ להם את הבתים והופך אותם ליותר יפים".
- היו גם 'ימי שיא'. אחד מהם…
"היום הכי מיוחד שהרחוב היה הומה אדם וכולו דולק, עם מוסיקה מכל חלון היה חג ה'מימונה'. חוויה שלא ניתן לתאר".
- ואז באו ימים פחות טובים…
"אחרי מלחמת לבנון הראשונה הייתה נטישה המונית של תושבים את העיר בכלל ואת רחוב אילת בפרט והרחוב נהיה שומם ושקט, אף אחד לא התייחס לשכונה לאורך שנים והשכונה הלכה ושקעה למשך תקופה ארוכה וההזנחה נראתה בכל מקום".
זהו המקום בו עובר הסרט על רחוב אילת לסצנה בה התמונה על המסך הולכת ומתעמעמת, נעשית שחורה… אפורה..
ימים של שיחכה, הזנחה והתעלמות מהרוחב ומתושביו. רחוב שכוח-אל שביטה בצורה אכזרית את ספינת אח"י אילת שטבעה מטיל מצרי, ושעל שמה של הספינה נקרא הרחוב…
החורף הגיע אל הרחוב. הילדים בגרו ופרחו מהקן, רבים חצו את קו הגבול של חצור ונדדו למרכז, חלקם קנו כרטיס טיסה לכיוון אחד, ורק גבי ומעט חבריו שהוריהם נותרו ברחוב התעקשו להיאחז באבני הרחוב ובזיכרונות המתקתקים של פעם…
… הימים חלפו, רוחות חדשות נשבו מצפון לדרום, ומלחמת לבנון השנייה הגיעה.
גבי "אחרי המלחמה ב2006, הגיעה לרחוב אילת עמותת הסטודנטים "איילים" שהתכוונה להביא סטודנטים לשכונה לתמוך בילדים ובני הנוער, לגור בשכונה ולטפח אותה. בשנים ההן ביקרו המון תורמים ברחוב והרגשתי כמו בסאלח שבתי. בכל יום היו מגיעות קבוצות תורמים, עושות סיבוב בשכונה, מספרים להם סיפורים והם היו משאירים תרומות וכך התחילו לטפח את השכונה. הגיעו לביקורים חברי כנסת, שרים טייקונים כמו נוחי דנקנר שתרם רבות לעמותה ואפילו את נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ז"ל". מספר גבי בנוסטלגיה מדודה.
ואז יש טוויסט בעלילה ופרשת סגנית השר ח"כ פאינה קירשנבאום מתפוצצת ומפילה גם את מנכ"ל 'איילים'.
גבי "מאז הפרשה החלה ההידרדרות והרחוב החל להיראות כמו עזה, כמובן שהרשות המקומית לא נקיה מאשמה כי כך לא צריך להיראות רחוב".
ואכן, התפנית מתרחשת מהרגע שהשיבר לתקציבים לפעילותה של העמותה משתבש.
השבוע סיירנו במקום ואכן ההזנחה והדלות זועקים מכל פינה. בביקורו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ז"ל, המקום לבש חג. בכל מקום ראית ירוק של מדשאות, צבע וצבעוניות, רמפות למשחק ומועדוניות לתפארת. הייתי שם אז, צילמתי קיבעתי במצלמתי את המראות. התמוגגתי מהמראות, הקולות והצלילים…
…השבוע, לא זיהיתי את המקום. היה קשה מאוד לדמיין שבין ההריסות והחורבן, היה משהו אחר… משהו יפה ומשובב נפש…
גבי מפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי עמותת 'איילים' אשר הסטודנטים הנמצאים בה אינם נוקפים אצבע ומעדיפים להתכנס בענייניהם.
גבי "לפני שנתיים הגיעו לקריית שמונה העולים משבט בני המנשה והם פוזרו ברחבי העיר למשך שנה וגם ברחוב אילת נקלטו מספר משפחות. לאחר שנה עמידר החליט משום מה שהוא חוזר לשנות ה50 וה60 ומקים כפר של בני המנשה ברחוב אילת. כיום חיים בשכונה בערך כ200 נפשות בנוסף לוותיקים. בני המנשה הם אנשים מאוד שקטים ונחמדים ואפילו בית הכנסת שלנו 'עמוס' במתפללים בשבתות.
אני חושב שזו טעות חמורה לשכן את כולם בשכונה. אי אפשר לשים במקום אחד מספר כה גדול של תושבים שבאו מעולם אחר עם מנהגים משלהם ולזלזל בהם. בדיחה עצובה שממנים אדם אחד בחצי משרה שילווה 200 תושבים וילמד אותם כיצד חיים בשנת 2017 במאה ה21. לילדים ולנוער אין מה לעשות בשעות הפנאי, אין מי שמלווה אותם, שיפעיל אותם, יש כבר בניהם בני נוער שהתחילו לשתות אלכוהול ולשבת בכל מיני פינות, השעמום יוביל לפשע ולבלגן ואנחנו נמצא את עצמנו שוב חוזרים 40 שנה אחורה".
גבי מדבר מדם ליבו. הוא רואה את בני המנשה, הוא נזכר בעצמו ובמשפחתו, ופוחד שהולכת להיות מהדורה שנייה של קליטה לא טובה של בני המנשה, 'המרוקאים החדשים'.
גבי "צריך לקחת את רחוב אילת כפרויקט מציל חיים. צריך לפזר בכל העיר את בני המנשה שיוכלו להרגיש כתושבים שווים, שיכירו את כל גווני האוכלוסייה בעיר וייטמעו בתוכנו. תאר לך שהיו קולטים את העולים מרוסיה ושמים אותם במקום אחד ולא מפזרים בכל העיר?! העלייה הרוסית נקלטה מצוין וכולנו מרגישים איתם שווים וחיים בכיף".
גבי חסין חולם שרחוב אילת יהיה דוגמה ומודל לרחוב מתקדם, עם פארק, גינות נוי, מגרשי משחקים ואיכות חיים.
גבי "הרחוב המיוחד הזה חייב לעבור שינוי חזותי. בכניסה לרחוב מצפון יש שטח ענק שכולו קוצים ודרדרים, אפשר לסדר כניסה יפה לשכונה עם מדשאות, לדאוג ליותר ימי פינוי של אשפה, בכל זאת, נוספו עוד 200 נפשות למקום. לדאוג שעמותת 'איילים' שעדיין נמצאת ברחוב, יהיו שותפים פעילים כמו שהתחייבו (כ"אמקבלים מענק 10000 שקלים) ושכר דירה נמוך, להפוך את גן השעשועים למקום שבאמת יהיה כיף לילדים ליהנות, לדאוג להעסיק את ילדי בני המנשה אחר הצהריים שחלילה לא יפלו בדרך לתרבות רעה ולנסות לחבר בינם לבין ילדי השכונה.
אני מקווה שלא הגזמתי בדרישות וזה לא יישאר בגדר חלום, כי רחוב אילת יש לנו רק אחד והילדים שם הם נשמות טובות", חותם גבי את חזונו וחלומם של רבים מבני השכונה, גם אלה שפרשו כנף.
"מי יודע, אולי יבוא יום כשהשכונה תפרח, חלק מהילדים יחזרו הביתה…".
