הרבה אנשים חולמים על בית בקיסריה, הרצלייה פיתוח, או כפר שמריהו שלא כמו פעם "בית קטן בערבה".
היום "הבית" הפך לווילה "הקטן" לגדול "והערבה" לבריכת שחייה, וכל זה מ-20 אגורות במודע או שלא חברות, רשתות מפרסמים מבצעים קונים ורוכשים את ליבם של הלקוחות ומשם גובים את כספם. ואתם שואלים איך?
אז ככה, לאחרונה אני נתקל בתופעה חסרת תקדים של רשתות מוצרי מזון, סיגריות, דלק וכו', שפשוט דואגים לומר לך שאין "עודף" של עשרות אגורות, בדרך כלל זה מתחיל ב-10 אגורות ומשם זה ממשיך ל-20 וכן על זה הדרך. אני לא אומר שלא יכול לקרות מצב כזה באופן חד פעמי אך כשיטה זה מדאיג.
אתה קונה סיגריות שעולות 20.80 "ופתאום" המוכר אומר שאין לו עודף של 20 אגורות.
…עכשיו תעשו חשבון פשוט שמכל לקוח שגוזלים ממנו עשרות אגורות מגיעים לסכומים מטורפים, כמו-כן הלקוח "מתבייש" לבקש את ה-10 או 20 אגורות וכך יוצא שהכסף נשאר אצל הזכיין. "וכך נרקמת לה שיטת בית קטן בערבה".
אדוני השוטר
זאת הייתה יכולה להיות אהבה גדולה בינינו. היינו יכולים להיות זוג מושלם כמו רומאו ויוליה, פשוט מאוהבים,
אפילו כשיצאת מהניידת עם המדים, הדרגות והאקדח
הרגשתי שיש משהו בינינו הייתי כולי נרגש, גם המגע שלך מצא חן בעיני היית פשוט מרשים.
– 'יש לך סמים', שאלת?
"אז זהו, שלא. לא בגלל הסמים וזה לא בגלל הדו"חות שאתה דואג להעניק ואפילו לא בגלל התפקיד שאתה אמור לשרת נאמנה, זה בגלל שלא באמת אכפת לך, לא מהסמים ולא מתאונות הדרכים ולא ממה שקורה במדינה. פשוט לא אכפת לך מכלום". 'אבק של שוטרים', זה נקרא, אותו אבק שמכסה לך את הדרגות והמדים. אותו אבק שמסמל את השחיתות, את האינטרסים האישים וכמובן ה"קומבינות".
באמת שרציתי להתאהב, באמת אדוני השוטר, אהבתי הכל, את המדים, את האקדח, את היושר, התמימות והכנות.
אבל זה רק היה בדמיון, המציאות דברה בשפה אחרת…
אותה שפה שאני לא מבין ולא רוצה להבין, אני לא בעל עסק, מסעדה או בית קפה שאני יכול להרשות לעצמי לנסוע בלי חגורה, או עם רישיון שפג תוקפו. אני לא הבן שלך, ולא אחיין, מכר, או בן של חבר. אין לי את הפריבילגיה לטעות או לקבל הנחות על הכביש. היינו יכולים להיות זוג מדהים
נכון, כמו רומאו ויוליה.
אבל למה אני צריך לשלם "פאקינג" 250 שקל.
