– איך מגיעים לכתוב ספר כזה?
הרעיון עבר אצלי בראש כמה גלגולים עד שהגיע להבשלה. בתחנות השונות בחיים כמו הצבא, ואחר כך בלימודים בבצלאל, פגשתי בפער שבין הגיוון והשונות בתוך החברה הדתית לבין איך שהיא נתפסת מבחוץ ע"י הציבור ה"חילוני". אני מאמין שהפער הזה קיים בעוד קבוצות אך כאן הייתה לי נגיעה אישית והיכרות מבפנים.
חשבתי איך אני יכול בכלים שלי לעזור לגשר על הפער הזה ולהגיש לאנשים מידע ובעצם "הזמנה" לבוא ולהכיר מקרוב יותר את החברה שגדלתי בה. עוד לפני שאתה מדבר עם אדם, אתה מגיע כבר עם סט של דעות קדומות עליו ועל החברה בה הוא גדל והספר הוא ניסיון שלי לשבור את המחיצה הזאת.
– מה לגבי השם "מגדיר דוסים"? זה לא קצת מעליב?
בהתחלה התלבטתי לגבי השם. אבל כשגיבשתי את האופי של הספר, שהוא יותר קליל ומוגש בצורה קצת שונה, הבנתי שזה שם מצוין. "דוסי" זה בעצם "דתי" בהברה אשכנזית. ובתוך החברה הדתית, אתה קורא "דוס" למי שאתה רואה כמחמיר יותר ממך. אנשים שראו את הספר בתערוכה אמרו שבזכות השם הם הסתובבו וקראו אותו, וזה כבר טוב. ככלל, הספר אינו שיפוטי ובוודאי לא מנסה להעליב או לפגוע חס וחלילה, אלא להציג תמונה רחבה ככל הניתן.
– תן כמה דוגמאות מהספר על מאפיינים שבעצם מגדירים אדם דתי
אז באמת צריך להבין שההגדרה היא של האדם עצמו. כשאדם דתי מחליט לחבוש כיפה בגודל ובצבע מסוים, הוא עושה זאת מתוך מודעות רבה ומשייך את עצמו לקבוצות, אם זו קבוצה דתית, פוליטית או שכבת גיל. בספר הכנתי תרשים שמציג גדלי כיפה שונים ושֵם שנתתי לכל גודל. המשמעות של זה היא להמחיש את המשקל הסגולי הרב שיש לכיסוי הראש בהגדרה העצמית של האדם הדתי, מעבר להיותה סממן הלכתי נטו. אותו הדבר לגבי כיסוי הראש של האישה, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ממה הוא עשוי, באיזה צבע הוא ובאיזה אופן הוא קשור או מונח על הראש.
– איך הספר התקבל בקבוצות שונות?
האמת שהופתעתי מההתעניינות הרבה, בעיקר מהציבור החילוני שכנראה מאוד מסוקרן ורוצה להכיר יותר לעומק את החברה הדתית. אולי זה כתוצאה מהעצות הטובות שנתן לי אורי אורבך ז"ל, שנפגשתי איתו כשהתחלתי לגבש את הרעיון לספר. הספר זכה לחשיפה רבה בתקשורת, בין השאר בתכנית של לונדון וקירשנבאום, אצל אברי גלעד, ברשת ב', בעיתונות הארצית ובמגזיני אינטרנט נחשבים. אני שמח שגם כאן בעיתונות המקומית ישנה תמיכה ואהדה לספר בפרט וליצירה מקומית בכלל.
צילום משה קקון: סופי סייג.
