יש מספר נושאים הנמצאים על סדר יומו של הציבור הישראלי במצב של 'קוֹמַה", מעין חיידקים חיים-מוחלשים. טיבם של 'החיידקים' האלה שהם מצילים שחקנים בחברה שלנו כל אימת שהם תקועים.
נושאים כמו: שירות בנות בצה"ל, ובמיוחד עם בנים, גיוס חרדים, ולהבדיל, יום האישה או להבדיל כפול שתיים מותו של 'סלב' או מישהו מהאילתיות הנכונות, או אז התקשורת הופכת את חייו של המאזין לבלתי נסבלים לאורך שעות ארוכות.
הנה לדוגמה, קחו את התבטאותו של הרב ממכינת עלי נגד שירות מתחכך של חיילים וחיילות. הרב אמר את מה שאמרו רבנים אורתודוכסים חמישים-מאה ואלף שנים לפניו, בדיוק. ורבנים יאמרו את אותם משפטים בעוד חמש מאות שנה, לא בגלל שהרב לוינשטיין החליט לומר את הדברים, אלא שהרבנים מהזרם האורתודוכסי ניזונים מאותו מעיין ידע ואמונה.
אפשר להתווכח על הדרך הבוטה שהדברים נאמרו, על הפגיעה בבנותינו ונשותינו היקרות, אבל מה?! במקום לקחת את דבריו ולשבצם במארג השיח הציבורי בחברה הישראלית על כל מרכיביה, יטחנו לך את המוח במשך שעות ובכל התוכניות המשודרות באותו יום. ברדיו, בעיתונות, בטלוויזיה, באתרי האינטרנט השונים וברשתות החברתיות. או במילים אחרות: ביבשה, באוויר ובים.
מבלי להביע דעה מהותית בנושא (ולא שאין לי), המתקפה המשולבת סביב אותו נושא מתוזמנת וכוללת. מנחי התוכניות ידעו את מי לראיין, ממי לבקש תגובה ומתי לצקצק בלשון. כל אחד מ'השחקנים' יודע את תפקידו במדויק, ו'ההצגה' תמשך עמוק-עמוק לתוך הלילה עד תוכניתו של ז'וז'ו אבוטבול, שגם הוא יאמר את דעתו ויתעמת עם המאזינים ממש על אותו נושא.
הכי טוב בימים כאלה להאזין למהדורת חדשות פעם עד פעמיים במהלך היום, כולל יומני חדשות, או לחייג ל-2700* ולהזמין תור לפסיכיאטר המחוזי.
כשהאמת תתגלה, יהיה מאוחר
ההצטרפות המאורגנת והמתוזמנת של ראשי מועצות אזוריות למפלגתו של יאיר לפיד צריכה להעלות מספר שאלות, או לפחות מספר תהיות.
לא שמענו שבמדינת ישראל תשרה רוח נבואית על כל כך הרבה מנהיגים בבואם להצטרף למפלגה כזו או אחרת.
זה יותר ממוזר לראות תופעת עדר אצל ראשי רשויות. התכונה המאפיינת ראשי רשויות במדינת ישראל היא תחושתם (שלעיתים נכונה ומוצדקת) שאנחנו 'בנים יחידים' לשלטון.
יש את מה שהם אומרים כי צריך לומר בפרהסיה קבל עם ומדינה ויש את מה שהם עושים ואומרים בחדרי חדרים.
מה שקרה השבוע זה מסוג הדברים שראשי הרשויות אמרו בארבע עיניים ליאיר לפיד.
יש בי יותר מאשר תחושת בטן שאידיאולוגיה אינה הסיבה בגינה מסכנים ראשי הרשויות את המוניטין הציבורי ועשיית רבת השנים למען ציבורם רק כדי לזכות בחמש עשרה דקות של תהילה. נראה שיש כאן מפגש בין שני אינטרסים המשרתים זה את זה.
הראשון, יאיר לפיד לא יהיה מחויב לרבים מחברי הכנסת שברשימת 'עתיד' בבחירות הבאות, עד אז יפוג תוקפם של לא מעטים מחברי וחברות הכנסת המכהנים היום.
כדי לשמור על עתודות ראויות לשיבוץ הרשימה לכנסת חייב היה לפיד לרענן את מלאי הדמויות הציבוריות, ואת זה הוא עשה מול שבעת ראשי הרשויות.
אגב, מי שעשה את העסקה הטובה הוא אחד בלבד, אלי מלכה ראש מועצת הגולן. היתר, יצטרכו להסתפק בחוויה וירטואלית של 'כמעט להיות חבר כנסת' מטעם 'עתיד'.
ביבי אנרג'ייזר
ראש הממשלה בנימין נתניהו פורץ גדרות חדשות בכל הקשור להתנהלותו כראש ממשלה.
נכון, שלטונות החוק מנערים אותו, את אישתו וחבריו בכל הכח מתוך תקווה שאולי-אולי יפלו איזה שהם כינים. אבל נכון לעכשיו, לא רק שאין כינים אלא גם לא מגרד…
..מעניין עד כמה יכולים מתנגדיו של אדם החפצים לרשת אותו בתפקידו כראש ממשלה יכולים לבזות את עצמם יום-יום באמירות פתטיות ובהסתבכויות משלהם, ולא רק בלשונם.
מעניין, מדוע אף צדיק בסדר גודלם של ה.ה פרשני קול ישראל וסגן נשיא המכון לדמוקרטיה, הפרופסורים משה נגבי ומרדכי קרמניצר, לא משמעים את קולם נגד התופעה הזאת, ולוּ בפרשנות קלושה וחיוורת.
אצל ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט הדברים היו ברורים ומוצקים בדמות מעטפות וכו'. כאן עוד ועוד חוקרים, עיתונאים ופרשנים מצטרפים למסע הציד אחר נתניהו.
האיש, נכון לעכשיו לא הורשע, והוא מתפקד באופן מעורר השתאות כראש ממשלה של מדינת ישראל.
בג"ץ ערוך ומוכן, נגדנו
אי אפשר שלא להרים גבה ואפילו להתעצבן לנוכח הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע בהחלטות הממשלה לחזק את הצפון.
הפעם, וזו רק דוגמא, מדובר בעובדי מכון וולקני אשר עושים ככל יכולתם כדי לטרפד, כפשוטו, את מעבר המכון.
ושוב, מי ש'מסייע' להם ובעקיפין פוגע בנו, זה לא אחר מאשר היכל הצדק העליון של מדינת ישראל.
נראה שמי שקובע יותר ויותר את סדר היום של הציבור בישראל הם עורכי הדין.
מחד, עו"ד יורם שפטל מחזיר למרכז הבמה הציבורית והמשפטית את משפטו של אלאור אזריה ומאידך עורכי הדין של עובדי וולקני בסיוע ההסתדרות תוקעים את הסיכוי שאזור הגליל ימריא לשחקים ויביא תקווה חדשה לצעירים.
אני מקווה שאינכם מפרשים את הדברים באופן שהמסקנה היא לא להגן על אלאור ולא להגן על עובדי מכון וולקני.
המסקנה היא שאנחנו, תושבי האזור לא משחקים באמת במשחק החברתי-כלכלי של מדינת תל אביב.
