השבוע יצאו לחופשת הקיץ מאות אלפי תלמידים בהם תלמידי קריית שמונה.
אפשר לומר 'יצאו לחופשה', אבל יהיה נכון יותר לומר יצאו למרחבי המציאות של האפשרויות הבלתי מוגבלות.
קטונתי מלומר מה לעשות ואיך לנהוג, לא לנערים והנערות, ובטח לא להורים.
…אבל. לא לומר דבר על המצב, יהיה יותר מאשר 'לא תעמוד על דם רעך'. ולכן, מספר דברים.
הנערים והנערות, מטבע גילם, ירצו לחוות מה שיותר חוויות, ביניהן מסקרנות ולא ידועות. זה באשר לצעירים. באותו מרחב יהיו כאלה ש'ישמחו' לספק את החוויות המרתקות, ולא מדובר בערב משוררים…
מניסיון השנים הקודמות עולה שהדבר הראשון שעושה חלק, ונדגיש חלק מהנוער, זה לפרוץ את הגבולות שהיו להם במהלך שנת הלימודים. החל ממעשים קלים, אף על פי שהם בלתי נסבלים, זה להציק בשעות לילה מאוחרות לשכנים, להרים את הקול, לצחקק בקולי קולות.
הליגה היותר 'מאתגרת' זה ללכת על הסף, להגיע למקומות ולפגוש אנשים שלא הכרת קודם לכן. להכיר אנשים חדשים, זה בסדר, אלא שהזהירות כלפי אלה עם הכוונות הרעות צריכה להיות גדולה לאין שיעור מסתם הכרות.
החוויות המסוכנות נעות בין חשיפה לאלכוהול וסמים, והדרדרות לתהומות חשוכים. וכאן, יש להורים תפקיד חשוב ביותר. עם כל הכבוד לנערים ולנערות הצעירים, חובת האפוטרופסות היא עדיין של המבוגרים, ההורים.
הורים שיחשבו ש'הם עלא כיפק' ו'זורמים' עם הילדים, יהיו 'מופתעים' אם זמן מה אחרי החופשה יגלו דברים שיהיה מאוחר לתקנם.
אני יודע שהסיכון שלקחתי על עצמי לכתוב את הדברים הללו הוא גדול. אני מכיר את 'הנאורים' ו'המתקדמים', או המתירנים שההתקדמות מבחינתם, היא מבחינתנו …נסיגה לאחור. אבל הם המתירנים.
הדברים נכתבים מתוך דאגה כנה לחבר'ה הצעירים, ולא פחות, להורים ולבני המשפחה העוטפים את ילדיהם, ופתאום הם נופלים למקום שלא חשבו שקיים.
הורים, אל תרכשו את השקט המדומה בטראומות עתידיות.
לבטל את פעריי השירותים הרפואיים בינינו ובין תל אביב
בשבוע שעבר פנינו אל תושבי העיר והאזור כדי לאסוף עדויות על זמני ההמתנה הארוכים לניתוחים, יעוץ מקצועי, צילומים ועוד שירותים רפואיים להם אנחנו זכאים לפחות כמו תושבי מרכז הארץ החיים שמונה שנים יותר מאיתנו.
ואכן, היו פניות ועדויות על מה שכולנו מכירים ויודעים.
השבוע, בעקבות הסיכומים לפתיחתו של המוקד הרפואי, התמונה מתבהרת יותר.
המאמץ הכולל חייב להימשך ולהתמקד בדרישה חד משמעית ליישור קו במתן השירותים הנזכרים עם המרכז. הכתובת היא משרד הבריאות וקופות החולים.
הפרדוקס הוא שאנחנו, עניי עמך ישראל, מסבסדים, כן מסבסדים את תושבי המרכז המשופעים בכל טוּב שהרפואה הציבורית והפרטית מציעות. ומדוע? אם אנחנו, כאן בפריפריה, ותושבי המרכז משלמים את אותם סכומים לקופות החולים ואת מס הבריאות, ולא מקבלים את אותו שירות, הסבסוד שלנו, מתבטא בפער שבין מה שהם מקבלים ומה שאנחנו לא מקבלים.
הפתרון חייב לבוא ממשרד הבריאות וקופות החולים על ידי קביעת רף של זמן המתנה לכל שירות רפואי, ואם קופות החולים או משרד הבריאות לא יעמדו ברף הזה, מדינת ישראל תאפשר לקבל את השירות (ניתוחים, צילומים, רופאה מקצועי וכו'), בכיסוי הפער על יד המדינה/קופות החולים.
די, נמאס להיות ילדים טובים ולשלם בבריאות ובחיים שלנו.
המשימה הזאת אפשרית וניתנת להשגה רק אם נעמוד כאיש אחד מאחורי ראשי הרשויות (אשכול מזרחי) ונתבע את מה ששלנו, ומונעים מאיתנו.
החיזבאללה מתקדם מתחת לרדאר
מידי פעם אנחנו נדרשים להתייחס לתנועות של החיזבאללה, אף שלמדנו גם לפהק ממופעי האימה של נסראללה ממקום מחבואו.
אבל, וכאן בא ה'אבל' הגדול. אסור לנו, במיוחד תושבי הגדר ואצבע הגליל להקל ראש במזימותיו של שונא היהודים הזה.
אני מניח שהשקט שיש מצד הגבול הלבנוני נובע בחלקו מהעובדה שהאיש עסוק בביצה הסורית ובהקזת הדם ההדדית עם בני דתו הסונים.
לאחרונה מתפרסמים ידיעות המסירות את מעטה ה'חקלאים' ו'האזרחים' התמימים המסתובבים בקרבת גדר הגבול. הערנות שלנו כמדינה צריכה להביא לידי ביטוי את הלקח מהעבר שלפני מלחמת לבנון השנייה. גם אז, משה יעלון הרמטכ"ל זלזל בחיזבאללה ולא נקט בפעולה כלשהי כדי להרגיע אותם, והזלזול הזה תרם, בין היתר לתוצאות מלחמת לבנון השנייה.
אנו מצפים ששר הביטחון שהיה אלוף במתן עצות כסחיסתיות לכל בעיה ביטחונית-צבאית כשהיה באופוזיציה, לחשׂוף שן או שתיים ולהזכיר לנסראללה שיש בור בקריה בתל אביב וממנו אפשר לקבל החלטות מבצעיות.
יגאל סרנה- תולדות ה'פייק ניוז' בקצרה
לא פעם אני מוצא את עצמי נקרע בין אמונותיי בדמוקרטיה, בחופש העיתונות ובחופש הביטוי ובין הפשעים שעושים עיתונאים נגד שלושת המושגים המקודשים הללו.
יגאל סרנה הוא עיתונאי הנושא את דגל "להוריד את ביבי בכל מחיר", והוא אף מצהיר על כך בגאווה. אם זה מה שהוא רוצה, זה בסדר.
אולם, כאשר סרנה ממיר את רצונותיו ומחשבותיו למעשים הגובלים בפלילים ובעבירות על חוקי המדינה והאתיקה העיתונאית, זה כבר משהו אחר. משהו אחר לגמרי.
נזכיר. האיש המציא סיפור שלא היה ולא נברא, פשוט עלילה ששרה נתניהו כעסה על בעלה (להלן ראש הממשלה בנימין נתניהו) בזמן נסיעה בכביש 1, עצרה את השיירה והורידה את נתניהו מהרכב. זה פחות או יותר הסיפור.
לסרנה, צריך לזכור יש את אחת הבמות העיתונאיות העוצמתיות עיתון "ידיעות אחרונות", אולם הוא בחר לפרסם את הסיפור בפייסבוק.
כך חשב האיש, הוא יחמוק מחשׂיפה מתביעת לשון הרע. סרנה טעה בגדול, והופתע על ידי תביעה מצידם של בני הזוג נתניהו.
השופט הכריע את הכף באופן ברור ובהיר וקבע את אשמתו של סרנה. הקנס, כמדומני היה מעט יותר ממאה אלף שקלים.
…סרנה, במקום שיכבד, גם אם הוא לא מסכים להכרעה של השופט את דינו, ממשיך להתחכם ומנצל כל במה כדי להתנהג כמנצח ולא כאחד שהובס בבית משפט ישראלי.
את הכסף, הגיבור שלנו לא שילם מכיסו, אלא פנה לציבור שחיסל את חובו לחברה.
סרנה, הוא דוגמה רעה לניצול חופש העיתונות וחופש הביטוי ומנצל את שני כלים הללו כדי לפגוע בצורה מלאכותית (שקרית) במי שהוא שונא, כפשוטו. תולדות ה'פייק ניוז' בקצרה.
