אני לא יודע אם אלו הימים שלפני תשעה באב, מזג האוויר הבלתי נסבל או המציאות המכוערת. בכל מקרה כל אחת מהסיבות לבד וכולן יחד עושות חשק לומר מספר משפטים על:
הקינה על כך שאין לנו היום מנהיגים על המדף או בהמתנה להחליף את נתניהו. בנימין נתניהו ביום מן הימים לא יהיה ראש ממשלה, זה ברור. מה שלא ברור מי יהיה האיש או האישה שיחליפו אותו.
אז בואו נבדוק. נתחיל מהנשים. ח"כ זהבה גלאון. תסכימו שזאת אופציה לא ראלית, בכל תסריט. מקסימום, מנדנדת לאומית. הלאה, אישה שלפחות רואה את עצמה כמושיעת עם ישראל (רק שיקראו לה לדגל) זו ציפי ליבני. אותה אחת שרצתה להוריד את הזבל מהשלטון. זוכרים?! סיכוייה טובים משל ח"כ גלאון, אבל עדיין לא מספיק. נמשיך לשלי יחימוביץ'. ח"כ יחימוביץ' קיבלה הזדמנות פז כאשר נבחרה לראשות העבודה, אבל ב'עבודה' כמו בעבודה שֵׁם המשחק הוא 'מי מחסל את מי ראשון, יו"ר המפלגה את מתנגדיו או להיפך?'. שלי הפסידה בנוק אווט, ורק זה אמור למנוע ממנה את האופציה למשול על מדינה כמו ישראל.
זהו, אני חושב שמיצינו את הסקירה, למרות שיש נשים ש'יש להן את זה', והבולטת היא דווקא איילת שקד מ'הבית היהודי', אבל לא מאמין שתבגוד בבנט, וחוץ מזה זו מפלגה עם טאבו ליו"ר דתי.
נעבור למגרש האמיתי. יאיר לפיד. בינתיים מוכיח לפיד שהוא אשף ביחסי ציבור ובשימור החומר. במבחן המעשה הוא נכשל כזכור (גם בפוליטיקה וגם כשר אוצר). אולם, אסור לזלזל במועמד לפיד ואם תיווצר סיטואציה בו יפגש הייאוש של ציבור המצביעים והקסם של לפיד, הוא בהחלט יכול להפוך ממועמד דמה למועומד ראלי. אסור לשכוח שהמצביעים מקבלים לפעמים קריזה ומחליטים מהבטן…
המועמד הבא הוא הינוקא אבי גבאי. מעניין שככל שמתרחקים מהקסם של 'ילד הפלא' שהגיע מ'בזק', מגלים שהוא בעצם הגיע מהאוצר וקפץ מתפקידו הרגולטורי בתחום התקשורת הישר לצנצנת הדבש ששמה 'בזק', חברת האפשרויות הבלתי מוגבלות, כולל בשכר. נכון להיום, הולך לגבאי קלף, ועל זה 'שאפו'. אבל אנחנו מחפשים מנהיג לא 'קלפן'.
עוד דבר. אסור להתרשם מעצם ההצלחה בבחירות ליו"ר העבודה, כי את היו"ר בוחרים כלל חברי המפלגה ואת הסכינים בגב תוקעים היריבים שלו בצמרת. להלן הרשימה: בנימין בן אליעזר פואד ז"ל, עמיר פרץ, עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', ונעבור לתותחי העל של המפלגה יצחק רבין ז"ל, שמעון פרס ז"ל, אהוד ברק יבל"א והגולגולת האחרונה של היו"ר יצחק הרצוג.
הסיכוי הכמעט יחידי של גבאי הוא כברירת מחדל.
לגבי האחרים, סליחה מכבודם, נכון לעכשיו, אין מצב שזה יקרה, מהסיבה שהם מנטרלים האחד את רעהו, אם בימין, אם בשמאל ואם משה יעלון.
אחרי המסע הארוך הזה הגיע הזמן לומר מדוע בנימין נתניהו.
תחילה נענה לאלה הטוענים שנתניהו מושחת. אם הם אומרים זאת בתור 'מגנומטר' משפטי, אז היכן ההוכחות ואם הם מביעים משאלת לב, זה בסדר ואם הם רוצים להחליף את נתניהו כי הם רוצים. אז יופי. בשביל זה יש בחירות, ורק בחירות.
עדיין לא מצאתי מתנגד שישכנע אותי מדוע צריך להחליף ראש ממשלה העומד בציפיות של רוב העם ממנו, הנותן ביטוי בהחלטותיו למה שהרוב רצה ממנו. יש כאלה, הרגילים מבית אבא, לפטרונות ולאדנות שלטונית. הם תמיד-תמיד ובכל מקרה יודעים טוב יותר מכל אחד אחר מה טוב לעם ישראל, בכל זמן נתון. מה שמאפיין אותם זה, 'אם לא אנחנו, אז אף אחד. ואם מישהו אחר, שיעשה את מה שאנחנו רוצים'. כל התורה כולה על רגל אחת.
נעצור כאן, לעת עתה, ונראה מה יהיה בהמשך.
שונאים את עצמם
חוסר נוחות, בלשון המעטה, ליוותה רבים השבוע מדרך קבלת ההחלטה להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית.
זה נראה, ולא רק בדיעבד, שזו הייתה החלטה בסגנון 'נראה להם'.
בניגוד לציבור הערבי/פלסטינאי, שעמד כאיש אחד מאחורי הדרישה להסיר את המגנומטרים והמצלמות, במחנה היהודי-ישראלי, כל ממזר נהיה דייג במים העכורים. היו רגעים שבא לי להקיא מדברים שנאמרו ממי שמחזיקים מעצמם 'נבחרי ציבור' 'מנהיגים בהמתנה'. על העיתונאים זחוחי הדעת שבמקום לעשות את עבודתם קודש, חגגו, התריסו ולגלגו על המעידה הכואבת של ראש הממשלה נתניהו, ממשלת ישראל וכוחות הביטחון, אין מה לומר.
השנאה לנתניהו העבירה רבים על דעתם והביאה לשיא שלילי את תחושת חוסר הסולידאריות בחברה הישראלית מול אויבה.
מה יש לחגוג בצד הישראלי על ההחלטה להסיר את המגנומטרים, שלא היה צודק יותר מאשר להציבם ולמנוע רצח יהודים (וגם מוסלמים).
ההנאה הזמנית של השמחים לאידו של נתניהו תחלוף, אולם הלקח המר עוד ייזכר לזמן רב.
מושחתים, נמאסתם
בואו נדבר על עצמנו, כאן בקרייה, הבית שלנו.
זכותו, ולעיתים גם חובתו של אדם לומר את דעתו, שלא לומר להילחם עליה. זה ברור ורצוי.
לצד הזכות והחובה להביע דעה ולהילחם עליה, יש את הנסיבות, או כמו שאנחנו אומרים, האינטרס.
בשנים האחרונות התפתח ספורט לאומי חדש בקריית שמונה וזה ללכלך, להכפיש, להוציא את דיבתו רעה של האחר, היריב, זה שאתה לא מסכים איתו.
אבל יש את המתוחכמים, אלה המתהלכים עם מקלדת זהב חסינה, עוטים בתואר כזה או ועסוקים מבוקר עד לילה במלאכת הקודש, השחרת פניו של האחר. גם עדיין, נניח לצורך הדיון, שזה נסבל.
אבל יש את הסופר-מתוחכמים המסתירים את פרצופם האמיתי, את החשבון האישי שיש להם עם המבוקר, ופותחים במתקפה משולבת ומתלהמת, ובמקום לומר 'אש אש!' הם צועקים 'מושחתים מושחתים', ויורים, זורקים רפש ומאשימים את המטרה האנושית העומדת מולם בכל פשעי האנושות, כולל רצח ארלוזורוב.
בכלל, האופנה הזאת לכנות כל איש ציבור שבא לך להיכנס בו 'מושחת' די נמאסה. היא נמאסה קודם כל בגלל שזה משעמם לשמוע האשמה כזאת חריפה ללא ראיות. ושנית, היא מרמזת יותר על מי שמשתמש בכינויים האלה ומסתיר את עברו או מעשיו הקלוקלים, לכאורה.
הגיע הזמן להעניק את התואר 'מושחת' רק למי שהורשע בבית משפט. לא מספיק שמאן דהוא יחליט שמישהו אחר שלא בא לו טוב בעיניים מושחת, כדי שהתואר הזה ידבק בו. במדינה מתוקנת, מושחת הוא אהוד אולמרט, שהורשע בבית משפט, אברהם הירשזון, שהורשע בבית משפט ודומיהם.
ועוד דבר. לפי ניסיון העבר, אין די בעובדה שמתנהלת חקירה כדי 'לזכות' מישהו בתואר המפוקפק הזה, כי ראינו כבר מגדל או שניים של האשמות 'מושחת' שבסופו של יום יצאו זכאים, נקיים מכל רבב, וגמורים נפשית, כלכלית ומשפחתית.
ולכן, ראוי לכל צמאי הדם, ומחסלי החשבונות להמתין בין אמירת ה'מושחת' ובין הוכחת מושחתותו. באותו הזמן מומלץ שיחשבו שמדובר בהם, בילדיהם, נשיהם ושכניהם.