קשה לי להפנים שאתה כבר לא בין החיים. בהלוויה שלך לא האמנתי או לא רציתי להאמין, שאני מלווה אותך לדרכך האחרונה.
הייתי המום ומבולבל בבית העלמין ולא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו מעיניי. אחרי ההלוויה שלך, הציפו אותי זיכרונות, כשהיינו צעירים לפני גיוסינו לצה"ל.
אני זוכר אותנו עם כל החבר'ה יושבים בשעות הערב על ספסל צמוד לקיר של קולנוע חרמון, ליד הקיוסק נקניקיות של זלמן, מדברים, צוחקים ומספרים חוויות כאילו אין מחר עד השעות המאוחרות של הלילה ומתפזרים הבייתה.
אני נזכר בזה כאילו זה היה אתמול. הייתי קודם מלווה אותך לבית של ההורים שלך ברחוב הרצל, היינו מדברים עוד קצת, אתה היית עולה הבייתה ואני הייתי ממשיך וחותך ועולה דרך כל ההר לשיכון ג', לרחוב השופטים לבית הוריי. היינו עושים את זה כמעט יום יום.
אני זוכר גם שהיינו נפגשים בכל ערב ברחבת המרכז, זה היה המקום היחידי למפגשים ולבילויים באותה תקופה. במתחם היה בית קולנוע חרמון. כל יום היו מקרינים שלוש הצגות של סרטים החל מהשעה 16:00 אחה"צ עד השעה 22:00 בלילה. במתחם היו סטיקיות, בתי קפה ומסעדות. כל יום המקום היה מפוצץ בבני אדם, תושבי קריית שמונה. פתאום משום מקום, היית מביא כדורגל, אנחנו מההתלהבות היינו עוזבים הכל, מארגנים 2 קבוצות ומשחקים באמצע המרכז (היה דשא 12X6 מטר בערך) כמובן עם בגדי היציאה שיחקנו ומסביבנו היה נאסף קהל אשר הריע ועודד אותנו. בסוף היום היינו חוזרים הבייתה וחוטפים צעקות מההורים בגלל הנעלים והבגדים שהיו נקרעים לנו במשחק הכדורגל.
אני נזכר גם כשהיינו נפגשים באופן קבוע כל החבר'ה במוצאי שבת במועדון "גיורא" ברחוב הרצל. יחיאל זעפרני ז"ל היה מביא פטיפון ותקליטים והיינו רוקדים ונהנים עד שעות הלילה המאוחרות ושם בעצם הכרנו את הנשים שלנו.
כששיחקתי בקבוצת הכדורגל הפועל קריית שמונה, היית מלווה אותי לכל משחק ומשחק, בבית ובחוץ. אם היינו מנצחים היינו שמחים ומדברים על זה כל השבוע ואם היינו מפסידים, היינו מאוד עצובים כל השבוע ובמיוחד אתה. אתה היית לוקח את זה קשה מאוד. בתקופה ההיא קבוצת הפועל קריית שמונה הייתה כל עולמנו.
זכור לי מקרה מיוחד ששיחקנו, הפועל קריית שמונה נגד הפועל צפת, משחק חוץ. צפת הובילו 1:0 וניצחנו בדקה ה – 90, 2:1 . עם סיום המשחק , רדפו אחרינו אוהדי צפת עם מקלות ואבנים ותוך כדי ריצה שלך לרכב שחיכה לאסוף אותך מההמון הזועם, הנעל נפלה לך והמשכת לרוץ עם נעל אחת ברגל אחת והרגל השניה יחפה. עלית לרכב כעוס ועצבני ואחרי כמה דקות היית שמח מהניצחון וככה צחקנו כל הדרך הבייתה.
תמיד ידענו לשמור על הקשר המיוחד שלנו. היינו נוכחים תמיד באירועים ובשמחות האחד של השני. חתונות, בר מצוות, נכדים ועוד אירועים כאלה ואחרים. גם הנשים שלנו אהבו אחת את השניה והפכו לחברות בעצמן, חברות ממש כמו אחיות לכל דבר.
בשנה האחרונה ביקרתי אותך הרבה בהתחלה בבית ואחר כך בקיבוץ דפנה. ראיתי אותך הולך ונעלם לי.
בהתחלה, כשעוד יכולת לדבר, דיברנו המון. העלנו זיכרונות, הראתי לך תמונות מהתקופה ההיא שהיינו ילדים, בחורשת טל וצחקנו…הייתה לך תקווה שזה יעבור אבל מביקור לביקור ראיתי שאתה לא מחייך יותר ובקושי דיברת. גם כשיכולת לדבר הרגשתי וראיתי שזה לא אליאס שאני מכיר. היית מאוד עצוב. ראיתי את זה על העיניים שלך והזדהיתי עם הכאב והעצבות שלך. אחרי כל ביקור אצלך, היה לי מאוד קשה ועצוב והייתי מתפלל לרפואתך ולהחלמתך אבל בשום מצב לא עלתה במוחי המחשבה, שאתה תלך, שאתה סיימת את תפקידך בעולם הזה. אף אחד לא הכין אותי למצב הזה. זה בא לי בהפתעה בגלל זה בהלוויה שלך, לא עיכלתי, הייתי המום ומבולבל.
בהספד של דודך היקר הוא קרא לך "ללו" ואז נזכרתי בעוד זיכרון ילדות שלנו, כשהייתי בא להורים שלך, הם היו קוראים לך "ללו" שם חיבה. ראיתי בעיניי את כיבוד אב ואם שהיה נר לרגלייך. תמיד היית קשוב להם, הערכת והערצת בענווה ובטוב ליבך את הורייך וכך המשכת והתנהגת למשפחה שלך. לשמחה אישתך, לילדים ולנכדים. היית איש משפחה למופת, אוהב ודואג לכולם.
כל פעם שדיברנו, היית מספר לי שעשית משהו לבית, פעם זה היה ארון ופעם שולחן וכסאות, תיקון גג, שיפוץ פנים הבית בקיצור כמעט הכל! אני יודע שרצית לעשות גם לביתם של ילדייך שכה אהבת אבל המוות הקדים ומנע ממך . השארת חותם עמוק לכולנו. תמיד נזכור אותך ונתגעגע אליך.
נוח על משכבך בשלום.
יהי זכרך ברוך!
אוהב אותך – חנניה פחימה, חבר ילדות.
