יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כמו שחקן הוליוודי שנמצא עכשיו בתפקיד הכי מכריע שלו, משחק חייו. וכמו כל כוכב ראוי לשמו אתה אמיץ, בוחר בחירות ויוצא לכבוש את החיים, כשברקע פסקול שירים שוברי לב וחדורי אומץ. וכך גם אני, צפונית מושבעת, מצאתי את עצמי עוברת לעיר הגדולה, שם החיים כבר מחכים, בועטים, פועמים, זוהרים, קוראים רק לי, שאבוא ואנצל את כל הטוב שיש להם להציע.
חמושה בחלומותיי יצאתי לחפש דירה. הבנתי שכדי להחזיק דירה בגודל של קופסת קרטון, עם קופסת נעליים בתור שירותים ומקלחת, אצטרך כנראה שתי עבודות. בעלת הדירה לא הפסיקה לפאר ולהלל את הפאנצ' העיצובי שנעשה במקום, שכלל חציית הדירה ל-4 והפיכתה ממקום משכן תקין, למקום משכן הגובל בפלילים. העיצוב כלל מנורת אהיל נתלית ממרכז התקרה, וקיר גבס באמצע החדר, ששיווה למקום תחושה שבאמת אפשר לחיות בו בכבוד. כל תחנוניי ופלפוליי לא הצליחו לגרום לה להוריד את שכר הדירה במאה שקלים, והיא פצחה באיום המציאותי ביותר, 'תמיד יהיה מישהו אחר שירצה את המקום ויסכים לשלם'. התרציתי וברוב התלהבות עברתי לדירה עם כל מטלטליי.
…יומי הראשון בעבודה החדשה התחיל בתגלית המרעישה שגשם שיורד מעל שלוש שעות, גורם לרמזורים להפסיק לעבוד. עומדת על המדרכה עם מטריה כתומה, ארוזה בתוך מעיל, צעיף וסוודר, למדתי 2 שיעורים ראשונים בתורת ערי המרכז: הראשון הוא שלא כל כך קר פה קיבינימט, הזעתי. והשני הוא שמעבר חצייה הוא המלצה בלבד, כלול בחוק ההתעלמות הבלתי כתוב של הנהגים. על החיים ועל המוות ירדתי לכביש, כשאני מוודאת שיש מסביבי עוד הולכי רגל, אם למות שלא יהיה לבד. המכונית הראשונה עצרה, השנייה המשיכה, והשלישית עצרה במיוחד כדי שהנהג יוכל לצעוק עליי שאני חוצה לאט מידי. כשהגעתי למדרכה הרמתי את הראש וראיתי את האוטובוס שלי חולף על פניי.
בשיא הפקקים המתנתי נצח לאוטובוס הבא. כשהוא הגיע, הנהג הפסיק להעלות נוסעים רק כשהאנשים שנדחסו מקדימה הסתירו לו את המראה הצדדית. מצאתי את עצמי עם כל שכבותיי בלי מקום לזוז כדי להתקלף מהן, ועם חימום שהנהג הדליק. צמודה לאיברים של יותר מידי אנשים, חשבתי שבטח יש איזה משהו היום, מחר יהיה פחות עמוס. מסתבר שכל יום יש משהו.
מנסה לעכל את כל ההמולה והרעש, החיים השוקקים, הפיח, האנשים המוזרים, נהגי אוטובוס ששותקים לעומת ה"בוקר טוב" שלי ונהגי המוניות בתעריפי "בוא נעבוד עליה", לבסוף הגיע סוף השבוע. במהלכו גיליתי שיש חיים גם מצדדי ומעליי. העקבים מעליי שבאו והלכו בבוקר ובערב, הצליחו להעלם בתוך בליל הרעשים הקיומי שהיה מסביבי. השכן שוטף כלים באמצע הלילה, השכנה מדברת בטלפון עד כדי צעקות (כן, החבר שלה לשעבר יוצא עם חברה שלה), השלישית קודחת בקירות חורים ללא הפסקה. אפילו השכנים ממול רצו להביע את עצמם ושמעו שירים ביוונית אל תוך הלילה. אגב, השכנה מלמעלה פונתה בסוף ע"י המשטרה, בשל עיסוקה העתיק.
ההכרה הצורמת שדברים שהיו חלק ברור מחיי עד כה, אינם מובנים מאליהם כלל, הגיעה סביב מלאכת הכביסה. מאחר ואין מקום למכונת כביסה בתוך קופסת הקרטון שנקראה בית, מצאתי את עצמי עם ערימת כביסה של אנשים זחוחים שהייתה להם עד לא מזמן מכונה בהישג יד. ארזתי את כל הבגדים המלוכלכים לתוך שני תיקי גב ושקית זבל, וירדתי רק עם השקית. המכבסה הייתה חדר קטן מאובזר בקרטונים מעופשים, זבל וחתולים מתחבאים, ועוד חמישה אנשים שבילו את אחר הצהריים כמוני. למזלי נותרה מכונה אחת פנויה. חמישה זוגות עיניים הסתכלו עליי בעודי מכניסה את הבגדים, שמה את האבקה, ומכניסה את הכסף. כשהבנתי שהמכונה לא עובדת, אחרי שהסתכלתי מצדדיה, מאחוריה, ועוד בחוצפתה סירבה להחזיר לי את הכסף, אחד הנוכחים טרח להזכיר שבעצם…אה…היא כבר תקופה לא עובדת. שיחה כעוסה לבעל הבית, גרמה לו להבטיח שמישהו עוד רגע מגיע ומחזיר לי את הכסף. ידוע ש"רגע" זה תקופת זמן שרירותית ביותר, אני עדיין בהמתנה.
…לקח לי שלוש שנים לבסס יחסי אמון עם נהגי האוטובוס הקבועים כך שהם ענו ל"בוקר טוב" שלי. למדתי איך לחצות מעברי חצייה, למדתי להתעצבן ולענות בחוצפה, למדתי שזה ממש כיף כשבשתיים בלילה העיר שוקקת חיים כאילו אמצע היום, למדתי שפיסת חול בחוף הים זה מצרך כמעט נדיר, למדתי שאטמי האוזניים מעזריאלי הם הכי טובים, הבנתי שכסף זה דבר מאוד נזיל, ואנשים נחמדים זה בגדר זן שנכחד מהעולם. והכי חשוב גיליתי שלא משנה לאן תלך, הבעיות, הצרות והכישלונות באים אתך לכל מקום, כי הם שלך. אז לפחות להיות במקום שבו לאנשים באמת אכפת ממך.
אז חזרתי הביתה. אין כמו הצפון.
כחלק אחרון של עזיבתי את המרכז, הסתבר שאני צריכה לנסוע למקום העבודה כדי לעשות טופס טיולים. "טופס טיולים" זה צמד המילים היחיד כמעט בעגה הצה"לית שלא המציאו לו ראשי תיבות, כדי שיהיה ברור שאין שום דרך לקצר את הסיוט, מיידעים אותך בדיוק לאן אתה נכנס: אתה הולך לטייל, פחות במובן של מקל ותרמיל, יותר במובן של מסע כומתה בירוקראטי. בכלל נראה שהמטרה של היום הזה היא להציק בפעם האחרונה לזה שהעז לצאת משורות הארגון, ואם במקרה נשארו בך אי אילו שהם רגשות חיבה, געגועים וזיכרונות טובים, כולם ייעלמו תוך כדי יום שלם של החתמות, החזרות, כיתות רגליים ואיחולי הצלחה. אחרי שלוש שעות של הליכה במרחבי המקום, שבהם עברתי בכל משרד אפשרי, כולל כאלו שחשדתי שהוקמו במיוחד עבור המעמד, הגיע רגע הפרידה.
…הרבה רגשות מתעוררים כשאתה עוזב מקום עבודה שהיה חלק מחייך תקופה ארוכה, עצב על תקופה עם רגעים טובים, על זה שלא תהיה חלק מהאנשים שהיו כמו משפחה עבורך, אולי כבר לא תבין את הבדיחות הפנימיות בפעם הבאה שתיפגשו. הידיעה שלא תיקח חלק יותר במארג הזה גורמת לך להרגיש שהוספת עוד פרידה למאגר, התבגרת עוד קצת.
אבל בין השורות מטפטפת לה קצת שמחה, הרי לא תסבול יותר את השיגעונות של האחראי, ולא תצטרך להסתדר עם הפסקה שלא מספיקה אף פעם, ולא יהיו לך נקיפות מצפון כשתהיה חולה ולא תוכל להגיע. לפעמים גם בפרידות יש תקווה. מותשת מהרבה רגשות, אחרי יום של צעידות וטלפונים ("גברת, אבל מה הטעם שאני אגיע עד אליך בביתן הרכב אם אין לי רכב? ואם אין לי רכב, את מבינה כמה זמן ייקח לי להגיע עד אליך?") יצאתי למסע חזרה הביתה.
בבדיקה מהירה התברר שקו 845 לא יוצא בין השעות 14-16 לערך, מסיבות השמורות עם מישהו שאיני מכירה, שייתכן והפעם האחרונה שהוא נסע בתחבורה ציבורית הייתה בשנת 1974. בחוסר חשק רגעי לראות את עפולה מחלונות 842, החלטתי לנצל את הקידמה ולנסוע ברכבת. מהקידמה נפרדתי בעכו, מאחר והיא טרם מצאה את דרכה משם צפונה. עברתי ממקום נוח, עם שקע חשמלי ושירותים במקרה הצורך, לתחנת האוטובוס להמתין לקו 500. אחרי 20 דקות של תקווה סמויה, הפנמתי שאת האוטובוס כבר פספסתי, והבא מסתבר יגיע רק בעוד שעה. וכך, צופה בכל נוסעי הרכבת שהגיעו והתפזרו לכל יעד אפשרי פרט לקדרים צפונה, הבנתי שאני פשוט עייפה מידי מכדי להתרגז. ניצלתי כל אחוז בסוללה של הפלאפון וכתבתי לכל מי שרצה לשמוע על הסיוט שנקרא 'תחבורה ציבורית באזור' שנקרא פריפריה.
כשקו 500 סוף סוף הגיע, הסתבר שגם הוא בטופס טיולים משל עצמו, אין תחנה בדרך שלא זכתה מאתנו לביקור ואין עיר שלא ראינו מקרוב. לקח לי חמש שעות לעבור את 200 הקילומטרים מתל אביב לקריית שמונה. כולי תקווה שגם הקידמה לא נתקעה בטופס טיולים.
